היי, נעמה כאן. אתן מכירות את זה שאתן כותבות לעצמכן תזכורת, ממש מתאמצות, ואז… שוכחות לבדוק אותה? אני מכירה את זה מקרוב. פעם קבעתי תור לרופא שיניים ואשכרה כתבתי תזכורת בטלפון, אבל כשזה הגיע לתאריך, התזכורת פשוט… לא צלצלה. פספסתי את התור, הרגשתי טיפשה, והבנתי שיש פה משהו יותר עמוק מסתם שכחה.
התחלתי לחקור את הנושא של תזכורות, זיכרון, ואיך המוח שלנו באמת עובד. זה הוביל אותי למקומות מפתיעים, כמו מחקרים על פסיכולוגיה חברתית ו… תורת הכאוס. כן, כאוס! מסתבר שהדרך בה אנחנו תופסות זמן וארגון מושפעת מכל כך הרבה גורמים, שיומן מסודר הוא רק חלק קטן מהתמונה.
אני לא מבטיחה לכן פתרון קסם, כי כנות היא שם המשחק כאן. אבל אני כן יכולה להבטיח שעד סוף המאמר הזה, תסתכלו על תזכורות בצורה אחרת לגמרי. לא רק כרשימה של משימות, אלא ככלי שמחבר אותנו לערכים, לתשוקות, וליכולת שלנו להיות נאמנות לעצמנו.
אז, מוכנות לצלול פנימה?
הטעות הנפוצה: אנחנו מתייחסות למוח שלנו כמו למחשב
רוב השיטות לארגון וניהול זמן מבוססות על ההנחה שהמוח שלנו הוא מעין מחשב שצריך "לתכנת". זה נשמע הגיוני, נכון? יומן = תוכנה, משימות = פקודות. אבל הבעיה היא שהמוח שלנו הוא הרבה יותר מורכב ממחשב. הוא רגשי, אסוציאטיבי, ויש לו זיכרון סלקטיבי משלו.
פסיכולוגים כמו דניאל כהנמן, בספרו "לחשוב מהר לאט", הראו לנו עד כמה ההחלטות שלנו מושפעות מהטיות קוגניטיביות ורגשות, הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. אז איך אפשר בכל זאת "לתכנת" תזכורות כשאנחנו יודעות שהתוכנה היא לא באמת בשליטתנו?
זה בדיוק השאלה שגרמה לי להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה.
אז מה כן עובד? תזכורות שמחוברות ללב
אחרי הרבה ניסוי וטעייה (ועוד כמה תורים שפספסתי), גיליתי שהסוד הוא ליצור תזכורות שמתחברות לרגש. תזכורות שלא מזכירות לנו רק "מה" צריך לעשות, אלא "למה".
אני אסביר:
במקום לכתוב "לקנות חלב", תכתבו "לקנות חלב כדי להכין שוקו חם לאחיינים שלי ולראות אותם מאושרים".
במקום "ללכת לחדר כושר", תכתבו "לזוז ולחגוג את הגוף שלי, ולזכור כמה אני חזקה".
במקום "לשלם חשבונות", תכתבו "לשלם חשבונות כדי לדאוג לעתיד שלי ולהרגיש ביטחון".
הבנתן את הרעיון?
אבל רגע, זה לא הכל.
הנה טיפ קטן, אבל משמעותי:
פסק זמן קצר לתובנה:
אחרי כל תזכורת כזו, עצרו שנייה ודמיינו את התחושה שתהיה לכן כשסיימתן את המשימה. ממש תרגישו אותה. זה יעזור לכן לחבר את התזכורת למוטיבציה הפנימית שלכן.
נשמע קצת קיטשי? אולי. אבל זה עובד! המוח שלנו מגיב הרבה יותר טוב לרגשות מאשר לפקודות יבשות.
הכוח המפתיע של הסביבה
משהו נוסף שלמדתי הוא שהסביבה שלנו משחקת תפקיד עצום ביכולת שלנו לזכור. לא סתם אומרים "מראה עיניים שווה אלף מילים". מחקרים מראים שגירויים ויזואליים חזקים יכולים לעורר זיכרון הרבה יותר טוב מתזכורות כתובות.
אז מה עושים?
הפכו את הסביבה שלכן לתזכורת ענקית!
שימו תמונה של המשפחה שלכן על המקרר כתזכורת לקנות חלב.
הניחו את נעלי הספורט ליד המיטה כתזכורת ללכת לחדר כושר.
הדביקו פתק עם מילה מעוררת השראה על המראה כתזכורת לטפל בעצמכן.
זה נשמע פשוט, אבל השינוי בסביבה יכול לעשות פלאים.
חוק מרפי והתזכורות שלנו
אוקיי, עכשיו לחלק הכנה: מה קורה כשכל השיטות האלה לא עובדות? הרי גם עם תזכורות שמחוברות לרגש וסביבה מלאה ברמזים, עדיין יש סיכוי שנשכח משהו. חוק מרפי, כבר אמרנו?
התשובה היא… לקבל את זה.
כן, כן, קראתן נכון. במקום להילחם בשכחה שלנו, צריך ללמוד לחיות איתה. זה אומר להיות סלחניות כלפי עצמנו, להבין שאנחנו לא מושלמות, ושתמיד יהיו דברים שיפלו בין הכיסאות.
אבל זה גם אומר להיות מוכנות.
הנה כמה טיפים להתמודדות עם שכחה:
- הכינו תוכנית גיבוי: אם אתן יודעות שאתן נוטות לשכוח תורים, קבעו תזכורת נוספת יום לפני.
- היו גמישות: אם פספסתן משהו, אל תתייסרו. פשוט תתאמו מחדש ותמשיכו הלאה.
- למדו לצחוק על זה: הומור הוא כלי נהדר להתמודדות עם כישלונות. תאמינו לי, זה עובד!
אז מה למדנו?
תזכורות זה לא רק עניין של ניהול זמן, אלא עניין של חיבור לעצמנו. זה לזכור את מה שחשוב לנו באמת, ולתת לערכים שלנו להוביל אותנו. זה להבין שהמוח שלנו הוא לא מחשב, אלא יצור חי ונושם שצריך להקשיב לו.
וזה גם להבין ששכחה היא חלק מהחיים, ושאפשר לחיות איתה בשלום.
אני מקווה שהמאמר הזה נתן לכן כמה רעיונות חדשים על איך להתמודד עם תזכורות ושכחה.
אבל הכי חשוב, אני מקווה שהוא גרם לכן לחשוב על מה שחשוב לכן באמת.
אז, מה הדבר הבא שאתן הולכות לזכור? ואיך תגרמו לו להיות משמעותי במיוחד?
אני מחכה לשמוע את התשובות שלכן!
