תגידי, גם את מרגישה לפעמים שהטלפון שלך מנהל לך את החיים? שכל צפצוף קטן קוטע לך את רצף המחשבה וגורם לך לקפוץ כמו בובה על חוט? אני לגמרי שם. פעם הייתי בטוחה שאם אהיה מחוברת כל הזמן, אני אהיה יותר יעילה, יותר מעודכנת, יותר... חשובה.
נו, כמה טעיתי.
גיליתי שההיפך הוא הנכון. ים ההתראות הזה גורם לי להרגיש מפוזרת, לחוצה ובעיקר – מנותקת מעצמי. אז החלטתי לעשות מעשה. להפסיק לרדוף אחרי ההתראות ולהתחיל לרדוף אחרי החיים. מה זה אומר בפועל? בואי נדבר על זה.
אני לא אשקר, זה לא היה קל. זה כמו גמילה, רק מהתמכרות לטלפון. אבל לאט לאט, בעזרת כמה כלים פשוטים (אבל ממש לא מובנים מאליהם), התחלתי להרגיש שינוי אמיתי. אני ישנה יותר טוב, אני יותר מרוכזת בעבודה, ואני אפילו מצליחה להנות מהזמן שלי עם המשפחה והחברים שלי בלי להרגיש צורך לבדוק כל דקה מה חדש באינסטגרם.
אז מה הסוד? אין סוד. יש עבודה עצמית, יש מודעות, ויש כמה טריקים שיכולים לעזור. ואני רוצה לחלוק אותם איתך. אז בואי נתחיל.
מה אם כל הבעיה היא בעצם... הפתרון?
כמה פעמים ניסית "לפתור" את בעיית ההתראות שלך פשוט על ידי כיבוי שלהן? נשמע הגיוני, נכון? אבל רגע, מה קורה כשאת מכבה את כל ההתראות? את מתחילה לפחד שאת מפספסת משהו. את בודקת את הטלפון כל חמש דקות, "רק לראות אם הכל בסדר". נכון?
זה קרה גם לי. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. ואז הבנתי משהו: הבעיה היא לא ההתראות עצמן, אלא הפחד ממה שיקרה אם אני לא אראה אותן מיד. הפחד מ-FOMO (Fear Of Missing Out), הפחד להחמיץ, הוא זה שמכתיב את ההתנהגות שלי.
ומה אומרים על פחד? שצריך להתמודד איתו, לא לברוח ממנו.
אז במקום לכבות את כל ההתראות, התחלתי לבחור. אילו התראות באמת חשובות לי? אילו עוזרות לי להשיג את המטרות שלי? ואילו סתם גוזלות לי זמן ואנרגיה?
זה אולי נשמע כמו משהו טריוויאלי, אבל תאמיני לי, זה שינה הכל. פתאום הרגשתי שאני שולטת בטלפון, ולא הוא בי.
לדוגמה, הפסקתי לקבל התראות על לייקים באינסטגרם. סליחה, זה פשוט לא קריטי. אבל השארתי התראות על הודעות חשובות מהמשפחה שלי. כי זה כן קריטי.
תחשבי על זה: איזה התראות באמת עוזרות לך להיות האדם שאת רוצה להיות? ואילו רק גורמות לך להרגיש רע עם עצמך?
מחקרים מראים שצמצום ההתראות יכול להפחית משמעותית את רמות החרדה ולשפר את הריכוז. (מקור: מחקר בנושא השפעת התראות על בריאות נפשית). אבל מה שאני למדתי על בשרי זה שצריך לעשות את זה בחוכמה, לא בפזיזות.
איך מפסיקים להרגיש אשמים כשמתעלמים מהודעה? (רמז: זה קשור לגבולות)
אוקיי, סידרנו את ההתראות. אבל מה קורה כשמישהו שולח לי הודעה ואני לא עונה מיד? אני מרגישה אשמה! כאילו עשיתי משהו רע. מוכר לך?
הבנתי שזה קשור לגבולות. פעם חשבתי שאני חייבת להיות זמינה 24/7. שאם אני לא עונה מיד, אני אכזב את האנשים שאוהבים אותי.
אבל זה לא נכון. לא רק שזה לא נכון, זה גם לא בריא.
למדתי להציב גבולות. להגיד לעצמי (ולאחרים) שאני לא חייבת לענות מיד. שאני אענה כשאני אוכל. שאני בן אדם, לא רובוט.
זה לקח זמן, אבל לאט לאט התחלתי להאמין בזה. התחלתי להבין שזה בסדר לקחת לעצמי זמן. שזה לא אומר שאני לא אוהבת את האנשים שאוהבים אותי. זה רק אומר שאני אוהבת את עצמי מספיק כדי לשמור על עצמי.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים:
- הגדירי זמנים קבועים שבהם את בודקת הודעות. לדוגמה, בבוקר, בצהריים ובערב.
- ספרי לאנשים הקרובים אלייך שאת מנסה להיות פחות מחוברת. תסבירי להם למה זה חשוב לך.
- הגדירי מצב "נא לא להפריע" בטלפון שלך. תגדירי מי יכול לעקוף את המצב הזה (למקרה חירום).
ואל תרגישי אשמה. את לא חייבת לאף אחד כלום. הזמן שלך הוא שלך. תשתמשי בו בחוכמה.
להיות בהווה, בלי לברוח לשום מקום
אבל רגע, מה קורה עם הרגעים האלה שאת סתם משועממת? שאת מחכה בתור בסופר, או יושבת באוטובוס? אוטומטית את שולפת את הטלפון, נכון?
גם אני. פעם הייתי בורחת לטלפון בכל רגע משעמם. זה היה כמו רפלקס. אבל אז הבנתי שמשהו חשוב חסר לי: היכולת להיות בהווה.
להיות בהווה זה לא דבר פשוט. זה דורש תרגול. זה דורש סבלנות. אבל זה שווה את זה. כי כשאנחנו בהווה, אנחנו יכולים להנות מהחיים באמת. אנחנו יכולים לראות את היופי שסביבנו. אנחנו יכולים להרגיש את השמש על הפנים שלנו. אנחנו יכולים להקשיב לציפורים מצייצות.
אז מה עושים במקום לשלוף את הטלפון? הנה כמה רעיונות:
- תנסי לעשות מדיטציה קצרה. אפילו דקה אחת יכולה לעשות הבדל.
- תתבונני באנשים סביבך. תנסי לדמיין את הסיפור שלהם.
- תנשמי עמוק. פשוט תרגישי את האוויר נכנס ויוצא מהגוף שלך.
אני יודעת, זה אולי נשמע קצת מוזר. אבל תנסי. תני לזה צ'אנס. תגלי כמה יופי יש ברגע הזה, בלי לברוח לשום מקום אחר. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מראים שתרגול מיינדפולנס יכול להגביר את תחושת האושר ולהפחית את רמות הלחץ (מקור: Greater Good Science Center at UC Berkeley).
אז מה הלאה?
האמת? אני עדיין בתהליך. אני עדיין לומדת איך לחיות חיים יותר מכוונים ופחות מונעים מהתראות. יש ימים שאני מצליחה יותר, ויש ימים שאני מצליחה פחות.
אבל הדבר הכי חשוב הוא שאני מודעת. שאני יודעת מה אני רוצה. שאני יודעת שאני לא רוצה שהטלפון שלי ינהל לי את החיים.
אז מה איתך? את מוכנה לנסות? את מוכנה להפסיק לחיות בהתראות ולהתחיל לחיות בכוונה? אני מאמינה בך. אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה.
אולי תספרי לי בתגובות מה הכי מאתגר אותך בנושא הזה? אני אשמח לשמוע ולעזור.
