היי, אני נעמה. ואם אתן קוראות את זה, כנראה שגם אתן מכירות את התחושה הזאת, נכון? את החרדה הזאת, המציקה, שמכרסמת מבפנים, לפעמים בלי סיבה נראית לעין. אני מדברת על החרדות היומיומיות, אלה שמלוות אותנו לעבודה, כשמסתכלים במראה, או אפילו סתם ככה, באמצע היום.
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאני צריכה טיפול פסיכולוגי צמוד כדי לתפקד. ואל תבינו לא נכון, טיפול זה דבר מדהים! אבל האמת? לפעמים אנחנו צריכים כלי עזרה ראשונה קטנים, משהו שאפשר לשלוף מהר ובקלות כשמתחיל לחנוק.
אז מה עושים? אני לא הולכת למכור לכן כאן איזה "7 צעדים לחיים נטולי חרדה" - כי בואו, זה לא באמת עובד ככה. אבל כן גיליתי כמה דברים שעוזרים לי באופן אישי, ואולי יעזרו גם לכן.
נשימות - לא רק כשמדברים על לידה
אוקיי, נשימות זה קלישאה. אני יודעת. אבל לפני שתגלגלו עיניים, תנו לי שנייה. פעם חשבתי שנשימות עמוקות זה משהו שעושים רק בלידה או במדיטציה. ואז קראתי מחקר (כן, אני חננה) מאוניברסיטת הרווארד שמראה שאפילו כמה נשימות מודעות ביום יכולות להוריד את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ) בגוף. זה היה וואו.
אבל מה שהכי הדהים אותי זה שהתחלתי ליישם את זה בפועל. בפקקים, לפני פגישה חשובה, או סתם כשפתאום הרגשתי שהלב דופק לי מהר מדי. וזה עבד! לא קסם, כן? אבל זה נתן לי שנייה לעצור, להתאפס, ולהזכיר לעצמי שאני בסדר.
הנשימה היא עוגן, נקודת אחיזה בעולם שמרגיש לפעמים סוער מדי.
למה אנחנו כל כך קשים לעצמנו?
פעם שמעתי ציטוט מאיזה פודקאסט של קומיקאית שאני ממש אוהבת - "אם הייתי מדברת לחברה שלי כמו שאני מדברת לעצמי, לא היו לי חברות". כמה שזה נכון! אנחנו כל כך ביקורתיים כלפי עצמנו, שזה פשוט לא הגיוני.
אז מה עושים? אני התחלתי לשים לב לדיבור הפנימי שלי. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. כשאני תופסת את עצמי חושבת משהו שלילי על עצמי, אני עוצרת ושואלת - "האם הייתי אומרת את זה לחברה טובה שלי?". אם התשובה היא לא, אז אני משנה את הניסוח. במקום "אני כזאת טיפשה", אני אומרת "אוקיי, עשיתי טעות, קורה. מה אפשר ללמוד מזה?".
זה לא פותר את החרדה, אבל זה עוזר לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, וזה כבר התחלה טובה.
סדר בבלאגן - גם בראש
אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי זה חוסר ודאות. כשדברים לא מסודרים, כשיש לי יותר מדי משימות פתוחות, אני מרגישה שהמוח שלי עומד להתפוצץ.
אז התחלתי לעשות סדר. לא רק בבית (למרות שזה גם עוזר!), אלא גם בראש. אני משתמשת בשיטה שנקראת "Getting Things Done" (GTD). בעיקרון, הרעיון הוא לרשום את כל המשימות שיש לי בראש, ולחלק אותן לקטגוריות. אחר כך, אני מתעדפת את המשימות ומתחילה לעבוד עליהן אחת אחת.
זה נשמע טכני, אבל זה עוזר לי להרגיש בשליטה. כשאני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות, החרדה קצת יורדת. וזה לא רק אני, מחקרים מראים שלארגן את המשימות יכול להפחית מתח וחרדה.
לפעמים, הסדר החיצוני משקף את הסדר הפנימי.
להתנתק מהרשת - ומהחדשות
אני יודעת, זה נשמע כמו עוד קלישאה. אבל תחשבו על זה רגע - כמה זמן אתן מבלות ביום ברשתות החברתיות? וכמה מהזמן הזה גורם לכן להרגיש טוב עם עצמכן?
אני מודה, אני מכורה לרשתות. אבל שמתי לב שאחרי שאני מבלה יותר מדי זמן באינסטגרם, אני מתחילה להרגיש חוסר ביטחון לגבי המראה שלי, הקריירה שלי, החיים שלי בכלל.
אז החלטתי לצמצם את השימוש ברשתות. אני מנסה להגביל את עצמי לשעה ביום, וגם משתדלת לעקוב רק אחרי אנשים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. וזה עושה הבדל עצום!
אגב, אותו כנ"ל לגבי חדשות. אני משתדלת לא לצרוך חדשות כל היום, כי זה פשוט מלחיץ אותי. אני בוחרת מקור חדשות אחד שאני סומכת עליו, ומתעדכנת פעם ביום. זה מספיק.
זה בסדר לבקש עזרה
אני יודעת שאמרתי בתחילת הפוסט שאני מתמודדת עם החרדות שלי בלי טיפול צמוד. אבל זה לא אומר שאני לא מבקשת עזרה בכלל. אני מדברת עם חברות שלי, עם המשפחה שלי, עם בן הזוג שלי. אני משתפת אותם במה שאני מרגישה, ומבקשת מהם תמיכה.
לפעמים, רק לדבר על החרדה כבר עוזר לי להרגיש יותר טוב. כי כשאני שומעת שאני לא לבד, שאחרים מרגישים ככה גם, זה נותן לי כוח.
אז אם אתן מרגישות שהחרדה משתלטת עליכן, אל תתביישו לבקש עזרה. זה לא סימן לחולשה, אלא סימן לאומץ. ואם אתן צריכות עזרה מקצועית, אל תהססו לפנות לפסיכולוג או מטפל.
אני יודעת שהדרך להתמודדות עם חרדות היא לא קלה, אבל היא אפשרית. ואני מאמינה שכל אחת מאיתנו יכולה למצוא את הדרך שלה.
אז מה השיטה שלכן? מה עוזר לכן להתמודד עם חרדות יומיומיות? אשמח לשמוע בתגובות! אולי נלמד אחת מהשנייה משהו חדש.
