היי, אני נעמה, וגם אני הייתי שם – תקועה בתוך לולאה אינסופית של דחיינות. את יודעת, אותה הרגשה מעצבנת שאת אמורה לעשות משהו, ואת פשוט לא עושה את זה. לא משנה כמה את יודעת שזה חשוב, או כמה זה יעשה לך טוב. זה כמו כוח בלתי נראה שמושך אותך אחורה.
אני זוכרת תקופה מסוימת, הייתי אמורה להתחיל לכתוב את התזה שלי. חלמתי על הרגע הזה שנים! אבל במקום לשבת ולכתוב, מצאתי את עצמי מסדרת את המגירות במטבח, מנקה את המחשב שלי, ואפילו לומדת איך להכין קרואסונים מאפס! (יצאו די טעימים, אבל זו לא הנקודה).
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו דוחים דברים שאנחנו יודעים שחשובים לנו?
האמת המפתיעה על דחיינות: זה לא עצלנות!
אוקיי, בואו ננפץ את המיתוס הזה אחת ולתמיד. דחיינות היא לא עצלנות. היא הרבה יותר מורכבת מזה. מחקרים מראים שדחיינות היא לרוב מנגנון התמודדות עם רגשות לא נעימים כמו חרדה, פחד מכישלון, או אפילו פרפקציוניזם (Steel, P. (2007). The nature of procrastination: A meta-analytic and theoretical review of quintessential self-regulatory failure. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94.).
אני יודעת, זה נשמע קצת פסיכולוגי, אבל תחשבי על זה רגע: כשאת מתחמקת ממשימה, את בעצם מתחמקת מהרגשות שהמשימה הזו מעוררת בך.
לדוגמה, עם התזה שלי, הפחד מכישלון היה משתק. מה אם התזה שלי לא תהיה מספיק טובה? מה אם אגלה שאני בכלל לא חכמה כמו שחשבתי? עדיף היה לי לסדר מגירות, לפחות שם ידעתי שאני מצליחה!
אז איך יוצאים מהלופ הזה? (הטריק שמפתיע אפילו אותי)
פה מגיע החלק המעניין. הרבה עצות לדחיינות מתמקדות בניהול זמן, טכניקות פרודוקטיביות, וכו'. אבל גיליתי שהדברים האלה עובדים רק לטווח קצר. הם כמו משככי כאבים – הם מקלים על הסימפטומים, אבל לא מטפלים בשורש הבעיה.
התובנה המפתיעה שלי היתה שצריך להתחיל מהרגשות. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תסמכי עלי.
שלב 1: תני שם לרגש.
כשאת מרגישה את הדחף לדחות משהו, עצרי רגע ותשאלי את עצמך: מה אני מרגישה עכשיו? האם זה פחד? חרדה? תסכול? שעמום? פשוט תני לרגש הזה שם. זה מפחית לו עוצמה.
אני קוראת לזה "לשים את הרגש על השולחן". זה כמו להגיד, "היי, אני רואה אותך, פחד. אני יודעת שאתה פה".
שלב 2: תהיי סקרנית לגבי הרגש.
במקום להילחם ברגש, תנסי להבין אותו. מאיפה הוא בא? מה הוא מנסה להגיד לך?
לדוגמה, אם את מרגישה פחד מכישלון, תשאלי את עצמך: מה הכי גרוע שיכול לקרות? האם זה באמת סוף העולם? האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להפחית את הסיכון לכישלון?
שלב 3: תעשי צעד קטן, קטן מאוד.
פה מגיע הטריק האמיתי. במקום לנסות להתמודד עם המשימה כולה, תעשי צעד אחד קטן, קטן מאוד.
לדוגמה, אם את צריכה לכתוב דו"ח, במקום להגיד לעצמך "אני צריכה לכתוב דו"ח שלם", תגידי לעצמך "אני אכתוב משפט אחד". כן, רק משפט אחד.
זה נשמע קצת מטופש, אבל זה עובד! למה? כי זה עוקף את הרגשות השליליים. זה לא מעורר פחד או חרדה, כי זה כל כך קטן וקל.
ומה קורה אחרי המשפט הראשון?
פה מגיע הקסם. אחרי שכתבת את המשפט הראשון, פתאום יהיה לך קל יותר לכתוב עוד אחד, ועוד אחד. זה כמו להתניע מנוע – ברגע שהתחלת, קשה לעצור.
אני גיליתי שאחרי שכתבתי את המשפט הראשון בתזה שלי, הרגשתי הקלה עצומה. פתאום הכול נראה אפשרי יותר.
כמה נקודות למחשבה (במיוחד בשבילך):
- סלחנות עצמית: אל תייסרי את עצמך אם את דוחה משימות. זה קורה לכולם. פשוט תנסי ליישם את הטיפים האלה בפעם הבאה שזה קורה.
- תזכרי את ה"למה": למה המשימה הזו חשובה לך? מה את רוצה להשיג באמצעותה? תזכורת קטנה יכולה לעשות פלאים.
- לפעמים, זה בסדר לדחות: יש משימות שבאמת לא חשובות, או שלא מתאימות לך. לפעמים, הדחיינות היא סימן לכך שאת צריכה להגיד "לא".
- זה לא קורה ביום אחד: שינוי הרגלים לוקח זמן. תהיי סבלנית עם עצמך, ותחגגי כל ניצחון קטן.
אז מה עכשיו? תחשבי על משימה אחת שאת דוחה, ותנסי ליישם את הטיפים האלה. ספרי לי איך הלך! אני באמת רוצה לדעת. ואם יש לך טיפים אחרים שעבדו בשבילך, שתפי אותי. אנחנו כאן כדי לתמוך אחת בשנייה.
אני מאמינה בך. את יכולה לעשות את זה!
