האמת? שנים חשבתי שאם אני לא קורעת את עצמי, אני לא באמת פרודוקטיבית. שאם אני לא עונה למיילים בעשר בלילה, אני מפגרת אחרי כולם. טעות. ענקית. כואבת.
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את זה. הייתי מול המחשב, מנסה בכוח לכתוב פוסט, אבל הראש שלי היה מלא רק ברעש. תסכול. אשמה. והבנתי שאני לא באמת עושה משהו מועיל, אני רק מעמיסה על עצמי.
אז התחלתי לחפש דרך אחרת. דרך שבה אני יכולה להספיק, אבל בלי לשלם על זה בבריאות הנפשית שלי. וזה המסע שאני רוצה לשתף אתכן בו.
מה זה בכלל "פרודוקטיביות"? (רמז: זה לא מה שחשבתן)
לרוב, כשאנחנו שומעות את המילה "פרודוקטיביות", אנחנו מדמיינות רשימת משימות אינסופית שמסומנת ב-וי מהיר. אבל מה אם פרודוקטיביות אמיתית היא לא כמה הספקנו, אלא איך הספקנו?
הפסיכולוגית אנג'לה דאקוורת', בספרה "Gritt: The Power of Passion and Perseverance," מדברת על החשיבות של תשוקה ונחישות להשגת מטרות ארוכות טווח (Dweck, 2006). אבל מה קורה כשהתשוקה הופכת לאובססיה, והנחישות לשחיקה?
זה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות לעצור ולשאול את עצמנו: מה הערך האמיתי שאני רוצה ליצור? האם אני באמת צריכה לעבוד 12 שעות ביום כדי להשיג אותו?
הרבה פעמים, התשובה היא לא.
לשחרר את האחיזה: לתת לעצמנו לנשום
אחת התובנות הכי משמעותיות שהגעתי אליהן היא שדווקא כשאני מרפה קצת, אני מצליחה יותר. זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל תחשבו על זה: כשאתן מתוחות, הלחוצות, האם אתן באמת במיטבכן?
הנה משהו שאני מנסה ליישם:
- הפסקות יזומות: כן, גם כשיש מיליון דברים לעשות. אפילו 5 דקות של מדיטציה או הליכה קצרה יכולות לעשות פלאים.
- גבולות ברורים: להפסיק לעבוד בשעה מסוימת, ולכבות את הטלפון. זה קשה, אני יודעת, אבל זה חיוני.
סדר עדיפויות אמיתי: לשאול את עצמי מה באמת* חשוב, ולשים את זה בראש סדר העדיפויות. כל השאר יכול לחכות.
ויש עוד משהו: לתת לעצמנו מקום לטעויות. כולנו טועות. זה חלק מהמסע. ואם אנחנו לא נותנות לעצמנו את המרחב הזה, אנחנו רק מלחיצות את עצמנו יותר.
הקשר המפתיע בין פרודוקטיביות וחיבור לעצמנו
גיליתי שככל שאני יותר מחוברת לעצמי – לצרכים שלי, לערכים שלי – ככה אני יותר פרודוקטיבית. זה אומר להקשיב לגוף שלי כשהוא אומר "די", לעשות דברים שאני אוהבת גם אם הם לא קשורים לעבודה, ופשוט להיות נוכחת ברגע.
אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה עובד. באמת.
אחת הטכניקות שאני משתמשת בהן היא "ג'ורנלינג". כל בוקר, אני כותבת כמה דקות על מה שעולה לי בראש. זה עוזר לי להתחבר לעצמי ולהבין מה אני צריכה באותו יום. (Lepore, 2018)
האם יש פתרון קסם?
ברור שלא. וזה בסדר. המסע הזה הוא אישי, והוא דורש מאיתנו להיות סבלניות עם עצמנו. יהיו ימים שבהם נרגיש שאנחנו לא מספיקות כלום, וזה בסדר. העיקר זה להמשיך לנסות, ולזכור למה התחלנו מלכתחילה.
אני לא אומרת שקל לי. אני עדיין נאבקת לפעמים, ועדיין מרגישה אשמה כשאני לא עובדת. אבל אני משתפרת. ואני מאמינה שגם אתן יכולות.
אז מה הצעד הראשון שאתן הולכות לעשות היום כדי להיות יותר פרודוקטיביות, אבל בלי להרוג את הנשמה שלכן? אני ממש אשמח לשמוע.
