פחות מסכים, יותר חיים: המסע האישי שלי אל האושר האמיתי

A young woman with curly blonde hair smiling genuinely. Shes outdoors, possibly in a park, with soft natural light enhancing her features. The background is slightly blurred, drawing focus to her warm expression.
נעמה משתפת במסע האישי שלה אל פחות מסכים ויותר חיים, תוך שילוב מחקרים וחוויות אישיות, ומזמינה את הקוראים לחשוב על האיזון בין הטכנולוגיה לחיים האמיתיים.

האמת? פעם הייתי מכורה למסך. לא רק ברמה של לבדוק אינסטגרם כל חמש דקות (טוב, אולי גם), אלא ברמה של להרגיש חרדה אמיתית כשהסוללה הייתה נמוכה. הייתי בטוחה שאני מפספסת משהו, שאני לא מעודכנת, שאני לא חלק מהשיחה. זה נשמע מוכר למישהו?

ואז, יום אחד, פשוט נשברתי. הייתי באמצע פגישה עם חברה טובה, וכל מה שעשיתי זה לבהות בטלפון שלי. ראיתי את המבט שלה, את האכזבה בעיניים שלה, ופתאום הבנתי: אני מפספסת את החיים עצמם. אני מפספסת את הרגע, את האנשים, את החוויות.

חשבתי שאני מחוברת לעולם, אבל בעצם הייתי מנותקת מהדבר הכי חשוב – מעצמי.

הבטחתי לעצמי שאני עושה שינוי. לא ידעתי איך, לא ידעתי מאיפה להתחיל, אבל ידעתי שאני חייבת. אתם יודעים, זה קצת כמו דיאטה – כולנו יודעים מה צריך לעשות (לאכול בריא, להתאמן), אבל ליישם את זה זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אז התחלתי לקרוא. הרבה. לא רק פוסטים באינסטגרם (באירוניה, כמובן), אלא מחקרים אמיתיים על ההשפעות של מסכים על המוח שלנו, על היחסים שלנו, על האושר שלנו. גיליתי דברים מפחידים.

למשל, מחקר של אוניברסיטת סן דייגו הראה קשר ישיר בין שימוש מוגבר במדיה חברתית לבין עלייה בשיעורי הדיכאון והחרדה בקרב צעירים (Twenge, J. M., Martin, G. N., & Campbell, W. K. (2018). Decreases in psychological well-being among American adolescents after 2012 and links to screen time). מצד שני, מחקר אחר, של אוניברסיטת קליפורניה, הראה ששהייה בטבע יכולה להפחית את רמות הסטרס ולהגביר את תחושת הרווחה הנפשית (Ulrich, R. S., Simons, R. F., Losito, B. D., Fiorito, E., Miles, M. A., & Zelson, M. (1991). Stress recovery during exposure to natural and urban environments).

זה לא שאני ממליצה לכולם לזרוק את הטלפון לים ולעבור לחיות במערה. לא. אבל זה כן אומר שהיינו צריכים לחשוב טוב טוב על מה שאנחנו מכניסים לחיים שלנו.

אני מודה, בהתחלה זה היה קשה. ממש קשה. הייתי מרגישה חסרת סבלנות, חרדה, כאילו משהו חסר לי. אבל לאט לאט, התחלתי למצוא דברים אחרים לעשות. התחלתי לקרוא ספרים, לטייל בטבע, לצייר, לבשל. דברים שתמיד אהבתי, אבל הזנחתי בגלל המסך.

התחלתי לשים לב לדברים הקטנים – לריח של הגשם, לציוץ הציפורים, לחיוך של הילדה הקטנה שחולפת על פניי ברחוב. דברים שתמיד היו שם, אבל פשוט לא שמתי לב אליהם.

אבל הנה משהו שלא ציפיתי לו: השינוי הכי גדול קרה ביחסים שלי. פתאום, הייתי יותר נוכחת, יותר קשובה, יותר אמפתית. פתאום, יכולתי באמת להקשיב למה שהחברים שלי אמרו, בלי לחשוב על התגובה המושלמת או על הפוסט הבא שאני צריכה להעלות.

זה גרם לי לחשוב: אולי אנחנו כל כך עסוקים בלהראות לעולם כמה החיים שלנו מושלמים, שאנחנו שוכחים לחיות אותם באמת?

אני לא אגיד לכם שאני מושלמת. עדיין יש לי ימים שאני מבלה שעות מול המסך. עדיין יש לי ימים שאני מרגישה שאני מפספסת משהו. אבל היום, אני מודעת לזה. היום, אני יודעת שאני יכולה לבחור.

ואני בוחרת בחיים.

אני בוחרת בחיים האמיתיים, עם האנשים האמיתיים, עם החוויות האמיתיות. אני בוחרת בפחות מסכים ויותר חיים.

ואתם? מה אתם בוחרים?

אני באמת תוהה, האם אנחנו יכולים למצוא איזון בריא בין הטכנולוגיה לחיים האמיתיים, או שאנחנו נידונים לנצח לחיות דרך מסכים?

מה הם הדברים שאתם עושים כדי להתנתק ולהתחבר לעצמכם? שתפו אותי בתגובות, אני באמת רוצה לדעת.