אוי, דחיינות... המילה הזאת גורמת לי להרגיש כאילו אני נתפסת על חם. כמו ילדה שגונבת עוגייה מהמטבח. אבל האמת היא שכולנו שם, נכון? יושבים מול המשימה הזאת שמרחפת מעלינו כמו ענן שחור, ובמקום להתמודד איתה, אנחנו מעדיפים לגלול באינסטגרם, לנקות את הבית (שפתאום נראה דחוף!), או אפילו... לתכנן איך נתמודד עם הדחיינות שלנו! (כן, אני יודעת, זה מעגל אינסופי).
אז למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? למה אנחנו דוחים דברים שאנחנו יודעות שחשובים לנו, דברים שיכולים לקדם אותנו, לשמח אותנו, להקל עלינו?
אני זוכרת תקופה שהייתי דוחה כל דבר שקשור לכתיבה. כתבתי תזה לתואר שני, וכל פעם שהייתי צריכה לשבת לכתוב, הייתי מוצאת אלף ואחת סיבות אחרות. "אני צריכה קודם כל לסדר את השולחן", "אני חייבת לענות למייל הזה", "אולי אני פשוט צריכה עוד קפה?". ובפנים, הרגשתי בעיקר... פחד.
כן, פחד. מסתבר שזו הסיבה הכי נפוצה לדחיינות. פחד מכישלון, פחד משיפוטיות, פחד מהלא נודע. פרופ' טימותי פיצ'יל, חוקר דחיינות ידוע, טוען שדחיינות היא לא בעיה של ניהול זמן, אלא בעיה של ניהול רגשות (Pychyl, T. (2013). Solving the Procrastination Puzzle: A Concise Guide to Strategies for Change.). וואו, זה פגע לי בול! חשבתי שאני צריכה רק עוד אפליקציה לניהול משימות, אבל בעצם, הייתי צריכה להתמודד עם הרגשות שמסתתרים מאחורי הדחייה.
אז איך מפסיקים? שאלה מצוינת. ואם הייתי אומרת לכם שיש פתרון קסם? הייתי משקרת. אבל יש כמה דברים שיכולים לעזור, ובעיקר - להפוך את התהליך הזה לפחות מאיים.
1. תכירו את האויב:
קודם כל, נסו להבין למה אתן דוחות. מה מפחיד אתכן במשימה הזאת? האם זה הפרפקציוניזם שלכן? האם זה הפחד מכישלון? כתבו את זה, תתמודדו עם זה. זה לא קל, אבל זה הצעד הראשון.
אני גיליתי שהפחד שלי מכתיבה נבע מזה שרציתי שהכל יהיה מושלם מהרגע הראשון. כאילו, טיוטה ראשונה צריכה להיות משהו שאפשר לשלוח לפוליצר. נו באמת, נעמה!
2. תפרקו את הפיל:
אף אחד לא יכול לבלוע פיל שלם בבת אחת, נכון? אז אל תנסו. תפרקו את המשימה הגדולה למשימות קטנות ופשוטות. במקום "לכתוב את הפרק הראשון", תכתבו "לכתוב פסקה אחת". זה נשמע הרבה יותר אפשרי, לא?
פעם חברה אמרה לי: "התחלתי לכתוב ספר. כל יום אני כותבת 200 מילים." זהו. בלי לחץ, בלי ציפיות מוגזמות. 200 מילים ביום, ובסוף יש ספר. מדהים, לא?
3. תהיו נחמדות לעצמכן:
הדחיינות גורמת לנו להרגיש רע גם ככה. אז אל תוסיפו לזה עוד ביקורת עצמית. תזכירו לעצמכן שאתן עושות כמיטב יכולתן, ותחגגו כל הצלחה קטנה. סיימתן פסקה? מגיע לכן קפה! סיימתן פרק? לכו לסרט!
זוכרות את עצמי מול התזה? אחרי כל פסקה טובה, הייתי עושה לעצמי ריקוד ניצחון קטן. מגוחך, אבל עובד!
4. תמצאו פרטנר:
לפעמים, אנחנו צריכות קצת עזרה חיצונית. מישהו שיזכיר לנו מה חשוב, מישהו שייתן לנו מוטיבציה, מישהו שיחגוג איתנו את ההצלחות. חפשו חבר/ה, בן/בת זוג, או אפילו קבוצת תמיכה.
אני הצטרפתי לקבוצת כתיבה. כל שבוע היינו נפגשים, כותבים ביחד, ומקבלים משוב אחד מהשני. זה היה מציל חיים!
5. תקבלו את זה שזה בסדר לא להיות מושלמות:
אני יודעת, זה קשה. במיוחד לנו, הנשים, שמלמדים אותנו מגיל קטן שאנחנו צריכות להיות מושלמות בהכל. אבל האמת היא שאין דבר כזה מושלם. ותאמינו לי, אף אחד לא מצפה מכן להיות מושלמות.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של להיות אמיצים מספיק כדי להראות את הפגמים שלנו (Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection: Let Go of Who You Think You're Supposed to Be and Embrace Who You Are.). כי דווקא שם, בפגמים, נמצא היופי האמיתי.
ואולי הטיפ הכי חשוב: תסלחו לעצמכן. כולנו דוחות לפעמים. זה לא אומר שאנחנו עצלניות או לא מוצלחות. זה אומר שאנחנו אנושיות.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שאתן דוחות משהו, תזכירו לעצמכן את כל הדברים הטובים שאתן כבר עושות. ותדעו שאני פה, כדי להזכיר לכן את זה בעצמי. כי כולנו ביחד במסע הזה, נכון?
אז, מה הדבר הבא שאתן הולכות לעשות? מה הצעד הקטן הזה שיקרב אתכן למטרה שלכן? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות!
