יצא לי פעם, ממש לא מזמן האמת, לחשוב שאני יודעת בדיוק איך החיים שלי הולכים להיראות. תואר, עבודה מסודרת, זוגיות יציבה... ואז, בום! הכל התהפך. מצאתי את עצמי שואלת - איך לעזאזל ממשיכים מכאן?
אני חושבת שהרבה מאיתנו מרגישות ככה לפעמים. כאילו אנחנו רצות מרתון, אבל במקום קהל מעודד ומסלול מסומן, יש רק עליות, מורדות, והרבה סימני שאלה. ההבטחה שלי אליך היא שביחד, נבין איך לא רק לשרוד את המרתון הזה, אלא גם ליהנות מהדרך. אני מבטיחה לך נקודת מבט חדשה, כלים פרקטיים, והכי חשוב – נזכור שאנחנו לא לבד.
מה המרתון האמיתי של החיים מלמד אותנו?
כולנו מכירות את המושג "מרתון החיים", אבל מה זה באמת אומר? האם זה אומר להשיג כמה שיותר הישגים, או להגיע לקו הסיום הכי מהר שאפשר? לפי הפסיכולוגית קרול דואק, מחברת הספר "מיינדסט", הגישה שלנו לאתגרים היא זו שמכתיבה את ההצלחה שלנו, ולא הכישרון המולד. במילים אחרות, זה לא כמה מהר את רצה, אלא איך את מתמודדת עם הנפילות. (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House).
אבל איך משנים גישה? זו שאלה טובה. פעם, חשבתי שאני חייבת להיות מושלמת בכל דבר שאני עושה. כל כישלון היה בשבילי סוף העולם. ואז, אחרי כמה "סופי עולם" כאלה, הבנתי משהו חשוב: אף אחד לא מושלם. והכישלונות האלה? הם בעצם מתנות. הם מלמדים אותנו מה לא עובד, ומכוונים אותנו לכיוון הנכון.
זה לא בושה ליפול. הבושה היא לא לקום.
אז איך מתכוננים למרתון הזה? (ולמה התוכנית שלך צריכה להיות גמישה)
כולנו קראנו על טכניקות מיינדפולנס, ניהול זמן וכו'. אבל האמת היא שמה שעובד בשבילי לא בהכרח יעבוד בשבילך. ניסיתי פעם את אחת השיטות האלה לניהול זמן, זו שמבטיחה להפוך אותך למכונת עבודה. אחרי שבוע אחד, הרגשתי כמו בורג במכונה, ולא כמו בן אדם. זו הייתה נקודת מפנה.
הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך שלי, את הקצב שלי. התחלתי לשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי? מה גורם לי להרגיש חיה? ומה אני יכולה לעשות כדי להכניס יותר מהדברים האלה לחיים שלי?
התשובה, כמובן, הייתה מורכבת. זה לא רק למצוא את העבודה המושלמת או את בן הזוג המושלם. זה גם ללמוד להגיד "לא" לדברים שלא משרתים אותי, לפנות זמן לדברים שאני אוהבת, ולסלוח לעצמי על הטעויות שאני עושה בדרך. לדוגמה, גיליתי שאני מצליחה להיות יותר פרודוקטיבית אחרי שאני יוצאת לריצה קצרה בטבע. אני יודעת, קלישאה, אבל עובד בשבילי.
הסוד הקטן שאף אחד לא מגלה לך (אבל הוא הכי חשוב)
דיברנו על גישה, על תכנון, אבל יש עוד משהו, משהו קטן שאף אחד לא מדבר עליו: חמלה עצמית. כולנו יודעות לדבר יפה לחברות שלנו, לעודד אותן, אבל כמה פעמים אנחנו מדברות ככה לעצמנו? כמה פעמים אנחנו מענישות את עצמנו על טעויות, במקום ללמוד מהן?
המחקרים מראים שחמלה עצמית היא מרכיב חיוני ברווחה נפשית. כריסטין נף, חוקרת חמלה עצמית, מסבירה שאנחנו צריכות להתייחס לעצמנו באותה חמלה וחום שאנחנו מציעות לחבר טוב שסובל. (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101).
אבל איך עושים את זה בפועל? אני מודה, זה לא קל. זה דורש תרגול. התחלתי בלכתוב לעצמי מכתבים כשאני מרגישה רע. מכתבים מלאים במילים טובות, בעידוד, בהזכרה של כל הדברים הטובים שאני כבר עשיתי. זה נשמע קצת מטופש, אבל זה עובד. זה מזכיר לי שאני בן אדם, שאני לא מושלמת, ושהכל בסדר.
זה בסדר לא להיות בסדר.
אז מה עכשיו? (המחשבה שלא נותנת לי מנוח)
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני לא יודעת אם החיים שלי יחזרו למסלול שהיה לי פעם, או שהם ייקחו אותי למקומות שאני בכלל לא יכולה לדמיין. אבל אני יודעת דבר אחד: אני לא מפחדת. אני יודעת שיש לי את הכלים להתמודד עם כל מה שיבוא. אני יודעת שאני לא לבד.
ואת? מוכנה לרוץ את המרתון שלך? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי לדבר לעצמך בחמלה? שתפי אותי, אני באמת רוצה לדעת.
