אוקיי, בואו נדבר רגע על האמת המרה. אתן רואות את התמונות האלה באינסטגרם, את הבית המושלם, המאורגן למופת, עם הקופסאות השקופות והמדבקות המעוצבות? כן, גם אני. וגם אני שואלת את עצמי לפעמים, מה לא בסדר איתי? למה אצלי זה תמיד נראה כמו אחרי פצצה?
אז הנה הסוד הקטן שלי: זה לא תמיד עובד, וזה בסדר גמור.
פעם, הייתי בטוחה שאם רק אמצא את השיטה הנכונה, את השיטה האחת שתתאים לכולם, אז הכל יסתדר. קראתי ספרים, בלעתי סרטונים, השקעתי הון בקופסאות אחסון. אבל משהו תמיד השתבש. או שלא הצלחתי לעמוד בזה לאורך זמן, או שהרגשתי שאני מבזבזת את החיים שלי על סידור הבית.
ואז הבנתי משהו. זה לא אני. זה השיטה.
"השיטה" נכשלה? רגע, מה?!
שמעתם על מחקרים שמראים שאנשים מסודרים הם מאושרים יותר? זה נכון, חלקית. מחקר של אוניברסיטת פרינסטון מצא שאנשים שחיים בסביבה עמוסה פחות מוסחים ופרודוקטיביים יותר. (כמובן, צריך לקחת את זה בערבון מוגבל – האם הסידור גורם לאושר, או שאנשים מאושרים נוטים יותר להיות מסודרים?). אבל אף מחקר לא מצליח לתפוס את הנשמה של הבלאגן.
אבל מה קורה אם ה"שיטה" גורמת לי ללחץ? אם אני מרגישה אשמה כל פעם שאני לא מצליחה לעמוד בקצב? אם אני מבלה יותר זמן בסידור מאשר בדברים שאני באמת אוהבת? כאן מתחיל להיות מעניין.
אני אספר לכן סיפור קטן. פעם ניסיתי את שיטת "מארי קונדו" המפורסמת. אתן יודעות, זו שאומרת להחזיק כל חפץ ולשאול את עצמכן אם הוא "גורם לכן שמחה". בהתחלה זה היה כיף. אבל אחרי כמה שעות, הרגשתי שאני מנהלת משא ומתן עם כל חפץ וחפץ. "נו, גרביים, אתן גורמות לי שמחה? בטח שמחה! אתן חמות ונעימות!". זה היה מתיש. (וגם קצת מטופש, אני מודה).
אז מה כן עובד? השאלה האמיתית שצריך לשאול.
אז מה כן עובד? קודם כל, להפסיק להשוות. להבין שמה שעובד לאחרת, לא בהכרח יעבוד לי. כל אחת מאיתנו היא שונה, עם סדר עדיפויות שונה, אורח חיים שונה, ורמות סבילות שונות לבלאגן.
הדבר השני הוא להתמקד במה שחשוב לי באמת. מה המטרה שלי? האם אני רוצה בית מצוחצח בשביל האורחים, או מקום נעים ונוח לי ולמשפחה שלי? האם אני רוצה להרגיש רגועה בבית, או שאני מוכנה להשקיע שעות בסידור כדי להשיג תמונה מושלמת לאינסטגרם?
טיפ קטן, אבל ממכר: חמש דקות ביום יכולות לשנות הכל.
אני גיליתי טריק קטן שעובד בשבילי: חמש דקות ביום. זה הכל. אני בוחרת אזור אחד בבית, ומתמקדת בו למשך חמש דקות. זה יכול להיות המטבח, השולחן, או אפילו רק מגירה אחת. אני מסדרת, זורקת דברים לא נחוצים, ומחזירה דברים למקום. חמש דקות לא נשמע הרבה, אבל זה עושה פלאים. זה מונע מהבלאגן להצטבר, וזה נותן לי תחושה של שליטה. (וגם, אני חייבת להודות, זה עוזר לי להרגיש קצת פחות אשמה).
תובנה של רגע: הבית הוא לא תחרות, הוא בית.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שהבית שלכן לא מספיק "מושלם", תזכרו את זה: הבית הוא לא תחרות. הוא מקום שאמור להיות נוח, נעים, ומלא באהבה. ואם זה אומר שיש קצת בלאגן פה ושם, אז מה? העיקר שאתן מאושרות.
אבל רגע, מה לגבי כל הקופסאות האלה שקניתי? טוב, אולי הן יכולות לשמש אותי לאחסון צעצועים. או אולי אני פשוט אתן אותן לחברה. העיקר הוא לא להילחץ. זה רק בית.
אני באמת רוצה לשמוע, מה עובד בשבילכן? איך אתן מתמודדות עם הבלאגן? שתפו אותי בתגובות!
