אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי כמה הרסני יכול להיות הקול הפנימי שלי. הייתי אחרי ראיון עבודה שחשבתי שהלך נורא. במקום להגיד לעצמי "אוקיי, זה לא הסתדר, ננסה שוב", התחלתי בסדרה של האשמות עצמיות: "את לא מספיק טובה, את לא מוכשרת, אף פעם לא תצליחי". זה כאב. כאב אמיתי.
אז הבנתי משהו: אם הייתי שומעת מישהו אחר מדבר אל החברה הכי טובה שלי ככה, הייתי מתערבת מיד. אז למה אני מרשה לעצמי לדבר ככה אל עצמי?
המאמר הזה הוא לא עוד רשימת טיפים על חשיבה חיובית. הוא מסע משותף להבנה עמוקה יותר של הקול הפנימי שלנו, איך הוא משפיע עלינו, ואיך אנחנו יכולים להפוך אותו מכוח הרסני לכוח בונה. אני מבטיחה לך, בסוף הקריאה, תהיה לך נקודת מבט חדשה על השיחה הכי חשובה בחיים שלך: השיחה עם עצמך.
הקול בראש שלך: מי הוא בכלל?
הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לקול הפנימי שלנו כאילו הוא אישיות אחת, מונוליטית. אבל האמת היא שהוא מורכב מהרבה קולות קטנים יותר. קול ההורה הביקורתי, קול הילד הפגוע, קול המבקר הפנימי הבלתי נלאה. כולנו מכירים אותם.
פסיכולוגית בשם ד"ר ליסה פיירסטון, בספרה "Conquer Your Critical Inner Voice" (תכבשו את הקול הפנימי הביקורתי שלכם), טוענת שהקול הזה הוא תוצר של חוויות ילדות מוקדמות, של ביקורת שספגנו, של ציפיות שלא עמדנו בהן. הוא לא האויב, אבל הוא בהחלט יכול להיות משתק.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר על הקשר בין דיבור עצמי שלילי לבין רמות חרדה גבוהות יותר. זה היה רגע מכונן בשבילי. הבנתי שאני לא סתם "קצת לחוצה", אלא שאני ממש מלבה את החרדה שלי עם הדיבור הפנימי שלי.
רגע של תובנה: הדיבור הפנימי שלנו הוא לא רק משקף את המצב הרגשי שלנו, הוא גם מעצב אותו.
אבל איך משתיקים את המבקר הפנימי?
התשובה היא שלא משתיקים אותו. מנסים להבין אותו. למה הוא שם? מה הוא מנסה להגן עלינו מפניו? האם הביקורת שלו מוצדקת, או שהיא פשוט מנגנון הגנה מיושן?
זוכרת את ראיון העבודה ההוא? אחרי שהבנתי את עוצמת הנזק של הקול הפנימי שלי, התחלתי לשאול את עצמי: "אוקיי, מה באמת קרה שם? האם באמת הייתי גרועה, או שהיו פשוט מועמדים מתאימים יותר? האם יש משהו שאני יכולה ללמוד מהחוויה הזו, או שאני פשוט מכניסה את עצמי לסרט רע?".
הפסיכולוגית קרול דואק, בספרה "Mindset: The New Psychology of Success" (מיינדסט: הפסיכולוגיה החדשה של ההצלחה), מדברת על ההבדל בין "חשיבה מקובעת" לבין "חשיבה מתפתחת". חשיבה מקובעת גורמת לנו להאמין שהיכולות שלנו הן קבועות, ואילו חשיבה מתפתחת גורמת לנו להאמין שאנחנו יכולים ללמוד ולגדול. איזה קול בראש שלך שולט?
אני מודה, זה לא היה קל. היו ימים שהרגשתי שאני נלחמת בטחנות רוח. אבל לאט לאט התחלתי להבחין בדפוסים. הבנתי שאני נוטה להיות הכי ביקורתית כלפי עצמי כשאני עייפה, רעבה או לחוצה.
מה גרם לי לחשוב שאני יודעת הכל? התשובה: כלום. אני לומדת כל יום מחדש.
כלי הנשק הסודי: חמלה עצמית
אוקיי, אז הבנו איך הקול הפנימי שלנו עובד, ואיך הוא יכול להיות הרסני. אבל איך אנחנו הופכים אותו לכוח בונה? התשובה טמונה בחמלה עצמית.
קריסטין נף, חוקרת מובילה בתחום החמלה העצמית, טוענת שהיכולת להתייחס לעצמנו בחמלה, במיוחד ברגעים קשים, היא מפתח לרווחה נפשית. חמלה עצמית זה לא לרחם על עצמנו, זה לאפשר לעצמנו להיות אנושיים, עם כל הפגמים והחולשות שלנו.
אני זוכרת שפעם, אחרי עוד כישלון קטן, התיישבתי על הספה והתחלתי לבכות. במקום להלקות את עצמי, אמרתי לעצמי: "זה בסדר, נעמה. מותר לך להרגיש עצובה. מותר לך להיכשל. כולנו עושים את זה". זה היה כל כך משחרר.
תנסו את זה בבית: תדברו אל עצמכם כמו שהייתם מדברים אל החברה הכי טובה שלכם.
מעבר לחשיבה חיובית: שיחה אמיתית
חשיבה חיובית זה נהדר, אבל לפעמים זה מרגיש קצת מאולץ. במקום לנסות "לצבוע" את המציאות בוורוד, אני מציעה לנהל שיחה אמיתית עם עצמכם.
תשאלו את עצמכם שאלות קשות. תאתגרו את הנחות היסוד שלכם. תודו בטעויות שלכם. אבל תעשו את זה מתוך כוונה אמיתית להבין את עצמכם טוב יותר, לא כדי להלקות את עצמכם.
אני מודה, עד היום יש לי ימים קשים. ימים שבהם הקול הפנימי שלי מנסה להשתלט. אבל היום אני יודעת לזהות את זה בזמן, ואני יודעת איך להגיב. אני מזכירה לעצמי שאני אנושית, שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, ושאני ראויה לחמלה ואהבה, בדיוק כמו כל אחד אחר.
אז מה עכשיו? קחו רגע לחשוב על הקול הפנימי שלכם. מה הוא אומר לכם? האם הוא חבר או אויב? ואם הוא אויב, מה אתם יכולים לעשות כדי להפוך אותו לחבר?
אני באמת סקרנית לשמוע את המחשבות שלכם. שתפו אותי בתגובות, בחוויות שלכם, בשאלות שלכם. המסע הזה הוא מסע משותף, ואני שמחה שאתם כאן איתי.
