היי, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שכולנו מכירים מקרוב – דחיינות. כן, גם אני, המאמנת הזו, מכירה את הרגע הזה שבו משימה חשובה מרגישה כמו הר געש שמתקרב להתפרץ. אז במקום להתמודד, אני פתאום מוצאת את עצמי מסדרת את המגירה של הגרביים (שכבר מסודרת, תודה). מוכר למישהי?
פעם חשבתי שדחיינות זה פשוט עניין של עצלנות או חוסר משמעת. טעות! גיליתי שזה הרבה יותר מורכב, ובעיקר – הרבה יותר אנושי.
אני זוכרת תקופה, כשניסיתי להקים את העסק שלי, כל כך פחדתי מכישלון, שדחיתי שוב ושוב את העבודה על תוכנית עסקית. זה היה מעגל קסמים נורא – ככל שדחיתי, הפחד גדל, וכך גם הדחיינות. אבל אז הבנתי משהו: הדחיינות לא הייתה הבעיה, היא הייתה הסימפטום.
אבל לפני שאנחנו צוללים לפתרונות (ויש כמה מפתיעים!), בואו נבין קודם כל למה אנחנו בכלל עושים את זה לעצמנו.
למה אנחנו דוחים? יותר עמוק ממה שחשבת
יש המון סיבות, אבל הנה כמה נפוצות במיוחד, עם טוויסט קטן:
- פרפקציוניזם: "אם אני לא יכולה לעשות את זה מושלם, אז למה להתחיל בכלל?" כמה פעמים אמרתם לעצמכם את זה? אני יודעת שאני כן. הפרפקציוניזם הוא מלכודת מתוחכמת – הוא גורם לנו לחשוב שאנחנו רוצים את הכי טוב, אבל בפועל, הוא משתק אותנו.
* הטוויסט: פרפקציוניזם הוא לעיתים קרובות מסווה לפחד מביקורת.
- פחד מכישלון: אף אחד לא אוהב להיכשל, אבל הפחד הזה יכול להשתלט לנו על החיים. אנחנו דוחים משימות כי אנחנו מפחדים שאם ננסה, לא נצליח – וזה יגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו.
* הטוויסט: כישלון הוא לא סוף העולם, הוא הזדמנות ללמידה. (קלישאתי, אבל נכון!)
- הצפה: לפעמים, המשימה פשוט מרגישה גדולה מדי, מורכבת מדי, מפחידה מדי. אנחנו מסתכלים עליה ומרגישים שאנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל.
* הטוויסט: משימה גדולה היא פשוט אוסף של משימות קטנות.
- חוסר עניין: אוקיי, בואו נהיה כנים, לפעמים אנחנו דוחים כי אנחנו פשוט לא אוהבים את מה שאנחנו צריכים לעשות. משעמם לנו, לא מעניין אותנו, ואנחנו מעדיפים לעשות כמעט כל דבר אחר.
* הטוויסט: אפשר למצוא לפחות נקודה אחת מעניינת בכל משימה, גם אם היא קטנה.
אז מה עושים עם כל זה? איך יוצאים ממעגל הדחיינות המעיק הזה?
הפתרון המפתיע: להתיידד עם הדחיינות
כן, שמעתם נכון. במקום להילחם בדחיינות, אנחנו הולכים להתיידד איתה. איך? על ידי הבנה של מה היא מנסה להגיד לנו.
פסיכולוגיה חיובית טוענת שאפשר לשנות את הגישה לדחיינות.
- הדחיינות כאינדיקטור: במקום לראות בדחיינות אויב, תראו בה כמו נורה אדומה שנדלקת. מה היא מנסה לסמן לכם? האם אתם מפחדים? האם אתם מוצפים? האם אתם לא אוהבים את מה שאתם עושים?
* התובנה: הדחיינות היא לא הבעיה, היא השליח.
- הדחיינות כהזדמנות: כן, אני יודעת שזה נשמע קצת משוגע, אבל תחשבו על זה – הדחיינות יכולה לתת לכם זמן לחשוב, להתכונן, או אפילו להבין שאתם בכלל לא רוצים לעשות את מה שתכננתם.
* התובנה: לפעמים, לדחות משימה זה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות לעצמכם. (בתנאי שזה מתוך בחירה מודעת, לא ברירת מחדל).
עכשיו, אחרי שהבנו את זה, הנה כמה כלים פרקטיים יותר להתמודדות עם דחיינות:
- פירוק המשימה: אם המשימה מרגישה גדולה מדי, פשוט תפרקו אותה למשימות קטנות יותר, קלות יותר, ופחות מפחידות. לדוגמה, במקום "לכתוב תוכנית עסקית," תתחילו ב"לכתוב פסקה אחת על קהל היעד."
- טכניקת ה"פומודורו": עובדים 25 דקות, עושים הפסקה של 5 דקות. חוזרים על זה 4 פעמים, ואז עושים הפסקה ארוכה יותר. הטכניקה הזו עוזרת לשמור על ריכוז ומונעת תחושת הצפה.
- הסרת הסחות דעת: כן, זה אומר לסגור את הפייסבוק, לכבות את הטלפון, ולמצוא מקום שקט לעבוד בו.
- תגמול: תגמלו את עצמכם אחרי כל משימה קטנה שאתם מסיימים. זה יכול להיות כל דבר – כוס קפה, צפייה בסרטון משעשע, או סתם כמה דקות של מנוחה.
- התחילו במשהו קטן: "אפקט זייגרניק" (Zeigarnik effect) מתאר את הנטייה שלנו לזכור משימות לא גמורות יותר ממשימות גמורות. להתחיל משימה קטנה יוצר מעין "דגדוג מוחי" שמגרה אותנו לסיים אותה.
ולסיום, משהו אישי...
אני מודה, גם אחרי כל הידע והניסיון שלי, אני עדיין מתמודדת עם דחיינות מדי פעם. אבל היום, אני יודעת לזהות את הסימנים, להבין מה הם מנסים להגיד לי, ולפעול בהתאם. אני מקווה שהטיפים והתובנות האלה יעזרו גם לכם.
אז מה המשימה שאתם דוחים עכשיו? ומה הצעד הקטן הראשון שאתם יכולים לעשות כדי להתחיל להתמודד איתה? שתפו אותי בתגובות!
