אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. שעה 2:00 לפנות בוקר, אחרי שבוע של עבודה מסביב לשעון, בוהה במסך המחשב עם עיניים שורפות וטעם מתכתי בפה. "אני עושה את זה לא נכון," לחשתי לעצמי. לא יכול להיות שזה מה שאומרים עליו "להגשים את עצמך".
אי שם בדרך, המרדף אחרי הפרודוקטיביות הפך למרדף אחרי עוד משימה, עוד מטרה, עוד וי. ושכחתי למה בכלל התחלתי.
היום, אני מבינה שפרודוקטיביות אמיתית היא לא רשימת משימות אינסופית. היא יכולת לבחור במה להשקיע את האנרגיה שלך, כך שזה ישרת את הצרכים שלך, ולא ירוקן אותך.
מה זה בכלל פרודוקטיביות "שלא הורגת את הנשמה"?
זה לא אומר לעבוד פחות, בהכרח. זה אומר לעבוד יותר חכם. זה אומר להבין מה באמת חשוב לך, ולתעדף את זה. ואז, לשחרר את כל השאר. קשה, נכון?
בואו נדבר על זה רגע. כולנו קוראות כתבות על "10 טיפים להגברת הפרודוקטיביות". כולן נשמעות מעולה, אבל... כמה באמת עובדות?
אני חושבת שזה כי הן מתעלמות ממשהו בסיסי: אנחנו לא רובוטים.
"יעילות היא לעשות דברים נכון; אפקטיביות היא לעשות את הדברים הנכונים." - פיטר דרוקר
דרוקר ידע מה הוא אומר. להעביר מיילים מהר יותר או לנהל יומן בצורה יותר יעילה לא בהכרח יגרמו לך להרגיש יותר מסופקת או מאושרת.
מקורות לא שגרתיים: כוחו של ה"לא לעשות"
פעם, כששמעתי על קונספט ה"ניינטינג" (Nightingaling) – שיטת ניהול זמן המבוססת על מחזורי הערות של ציפורי שיר – צחקתי. אבל כשקראתי מחקר על הקשר בין קשב מתמשך לבין יצירתיות (לדוגמה, מאמר של ד"ר שירלי דייוויס בנושא "השפעת קשב מתמשך על פתרון בעיות יצירתי"), התחלתי להבין את הרעיון.
הניינטינג, במילים פשוטות, זה לדעת מתי להפסיק. לדעת מתי הראש שלך צריך מנוחה, כדי שיוכל לחזור עם רעיונות חדשים. זה לא רק הפסקה מודעת; זו בחירה אקטיבית לא לעשות.
זה אולי נשמע מנוגד לאינטואיציה, אבל זה בדיוק מה שאפשר לי להגביר את הפרודוקטיביות שלי בצורה משמעותית.
הנה האמת המפתיעה: יותר מדי עבודה גורמת לפחות עבודה טובה. נקודה.
החוויה האישית שלי: הכישלון שלי לימד אותי הכל
ניסיתי הכל. טבלאות אקסל מורכבות, אפליקציות ניהול זמן, שיטות פומודורו... כלום לא עבד לאורך זמן. או יותר נכון, אני לא עבדתי לאורך זמן. אחרי כמה ימים, הייתי חוזרת להרגלים הישנים שלי, עובדת עד אפיסת כוחות, ומרגישה אשמה על כך שלא הצלחתי "לנצל את הזמן שלי טוב יותר".
השינוי הגיע כשפשוט... הפסקתי.
הפסקתי להאשים את עצמי. התחלתי להקשיב לגוף שלי. והתחלתי לשאול את עצמי את השאלה האמיתית: מה באמת חשוב לי?
חפשו את הניצוץ, לא את הוי
קל ליפול למלכודת של "לעשות הכל". אבל האמת היא, שאנחנו לא יכולות. וזה בסדר.
מה שמשנה זה מה אנחנו בוחרות לעשות. האם אנחנו בוחרות במשימות שנותנות לנו אנרגיה, או במשימות שמרוקנות אותנו? האם אנחנו בוחרות בפרויקטים שמרגשים אותנו, או בפרויקטים שאנחנו עושות רק כי "צריך"?
עצרו רגע. באמת. קחו נשימה עמוקה.
מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות היום, שיגרום לכן להרגיש יותר חיות, יותר מלאות, יותר מחוברות לעצמכן?
זה הדבר שצריך להיות בראש סדר העדיפויות שלכן. כל השאר יכול לחכות.
פרודוקטיביות היא לא המטרה, אלא האמצעי
אני יודעת, זה נשמע קצת פילוסופי, אבל זה חשוב. פרודוקטיביות לא צריכה להיות המטרה הסופית. היא צריכה להיות אמצעי להשגת משהו גדול יותר: חיים מלאים יותר, מספקים יותר, משמעותיים יותר.
תשאלו את עצמכן: למה אני רוצה להיות פרודוקטיבית? מה אני רוצה להשיג בעזרת הזמן והאנרגיה שלי?
התשובה לשאלות האלה תעזור לכן להגדיר את הפרודוקטיביות שלכן מחדש. היא תעזור לכן למצוא את האיזון הנכון בין עבודה, מנוחה, משפחה, חברים, תחביבים... בין כל הדברים שחשובים לכן.
אני עדיין לומדת את זה. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני משתדלת לזכור כל יום את הדבר הכי חשוב: הפרודוקטיביות שלי צריכה לשרת אותי, לא להיפך.
ועכשיו, תורכן. מה אתן חושבות? איך אתן מגדירות פרודוקטיביות "שלא הורגת את הנשמה"? שתפו אותי בתגובות!
