אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני פרפקציוניסטית. הייתי בת 10, מנסה לצייר פרפר. אחרי שעה של עבודה, כשהפרפר עדיין לא היה מושלם בעיניי, פשוט קרעתי את הדף. ממש כך. קרעתי אותו לחתיכות קטנות והרגשתי תסכול עצום.
אני מספרת את זה כי אני יודעת שאני לא לבד. כמה פעמים מצאתם את עצמכם מוותרים על משהו, דוחים אותו, או סתם מתעצבנים עליו, רק כי הוא לא היה "מספיק טוב"? וזה, חברים, מעייף.
אז, מה אם אני אגיד לכם שאפשר אחרת? שאפשר לשאוף למצוינות בלי להשתעבד לפרפקציוניזם? לא סתם עוד הבטחה שיווקית, אלא דרך אמיתית, קצת מאתגרת אבל לגמרי אפשרית.
אבל לפני שניכנס לפרקטיקה, עצרו רגע ושאלו את עצמכם – מה באמת חשוב לכם? לא מה אומרים לכם שהוא חשוב, אלא מה אתם מרגישים?
ההבדל הדק בין פרפקציוניזם למצוינות
חשוב לי לדייק – אני לא אומרת שצריך לוותר על סטנדרטים גבוהים. ממש לא. מחקרים מראים שאנשים שמציבים לעצמם מטרות מאתגרות מצליחים יותר. אבל יש הבדל משמעותי בין שאפתנות בריאה לבין רדיפה חולנית אחר שלמות.
פרפקציוניזם, לפי הפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון (Brene Brown), הוא "מגן שלעולם אינו מצליח להגן עלינו". הוא גורם לנו להרגיש חרדה, בושה ופחד מכישלון, ומוביל לשיתוק. מצד שני, מצוינות היא שאיפה להשתפר, להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלנו, תוך כדי קבלה עצמית וחמלה.
אוקיי, קל להגיד, נכון? אבל איך עוברים מפרפקציוניזם למצוינות בפועל?
האתגר האמיתי: להרפות קצת
הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: ניסיון לשלוט בכל פרט רק גורם לי לאבד שליטה על התמונה הגדולה. ממש כמו ניסיון לאחוז חזק מדי בחול – ככל שתלחצו יותר, הוא ינזל מהר יותר בין האצבעות.
לפעמים, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להרפות קצת.
קשה, אני יודעת. במיוחד אם גדלתם במערכת שמודדת הצלחה רק בציונים ומדדים, או אם הסביבה שלכם מצפה מכם להיות "מושלמים". אבל תזכרו – אף אחד לא מושלם, וזה בסדר גמור.
איך עושים את זה? (הטכניקות שאני ניסיתי)
- תתחילו בקטן: בחרו משימה קטנה יחסית, והחליטו מראש כמה זמן תקדישו לה. כשנגמר הזמן – תסיימו. לא משנה מה.
- תתמקדו בתהליך, לא בתוצאה: במקום לשאוף לתוצר סופי "מושלם", תנסו ליהנות מהדרך. תתעניינו, תלמדו, תטעו – ותמשיכו הלאה. זה תרגול מודעות, להבין מה מניע אותנו.
- תבקשו עזרה: זה אולי הדבר הכי קשה, אבל גם הכי משחרר. תמצאו מישהו שאתם סומכים עליו, ותבקשו ממנו משוב כנה. לפעמים, מבט מבחוץ יכול לעזור לכם לראות את הדברים בפרופורציות.
- תזכרו למה התחלתם: כשהפרפקציוניזם מתחיל להשתלט, עצרו רגע ותזכירו לעצמכם מה המטרה האמיתית שלכם. מה אתם מנסים להשיג? מה הערך שאתם מביאים לעולם?
אגב, יש משהו מאוד משחרר בלהבין שאף אחד לא באמת שם לב לפרטים הקטנים כמו שאתם חושבים. זה לא תירוץ לחפיפניקיות, אבל זו תזכורת טובה שהעולם לא יתמוטט אם תהיה טעות קטנה.
מקור לא שגרתי: אמנות הוואבי סאבי
אני אוהבת לשאוב השראה ממקומות לא צפויים. אחד המקורות האהובים עליי הוא הפילוסופיה היפנית "וואבי סאבי" (Wabi Sabi). וואבי סאבי חוגגת את היופי שבחוסר שלמות, את הארעיות והפשטות. היא מזכירה לנו שדווקא בפגמים טמון היופי האמיתי.
מדהים, לא?
מילה על כישלונות
אני לא אגיד לכם שלעולם לא תיכשלו יותר. זה פשוט לא נכון. אבל אני כן אגיד לכם שכישלון הוא לא סוף העולם. הוא חלק בלתי נפרד מהמסע, הזדמנות ללמוד ולגדול.
אני זוכרת פעם שניסיתי להקים עסק קטן. השקעתי בו המון זמן וכסף, אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח. הייתי שבורה לב. אבל בדיעבד, אני מבינה שלמדתי מהחוויה הזו יותר ממה שלמדתי מכל הצלחה אחרת.
תזכרו: אתם לא מוגדרים על ידי הכישלונות שלכם, אלא על ידי האופן שבו אתם מתמודדים איתם.
ואם כבר מדברים על כישלונות, אני רוצה להודות שבכתיבת המאמר הזה בעצמי עצרתי כמה פעמים. הוא לא יצא לי מושלם, הוא רחוק מזה אפילו. וזה בסדר. העיקר שהוא אמיתי.
אז מה הלאה?
אני לא יכולה להבטיח לכם שתוכלו לוותר על הפרפקציוניזם בן לילה. זה תהליך שלוקח זמן ותרגול. אבל אני כן יכולה להבטיח לכם שאם תתחילו לתרגל קבלה עצמית, חמלה, והתמקדות בתהליך ולא בתוצאה, תגלו עולם חדש של אפשרויות.
אולי, אחרי הכל, המפתח למצוינות האמיתית טמון דווקא בשחרור מהצורך להיות מושלמים.
אבל רגע, מה אתם חושבים? מה הצעד הראשון שאתם יכולים לעשות כבר היום כדי להרפות קצת?
