היי, אני נעמה. ויש לי וידוי: פעם הייתי אלופה בלהסתדר לבד. ממש סופר-וומן. לפחות ככה זה נראה מבחוץ. מבפנים? לחץ היסטרי, תסכול מתמיד, וים של מטלות שפשוט סירב להיגמר.
אני זוכרת ערב אחד ספציפי, קר במיוחד, באמצע החורף. ניסיתי להבין איך אני מספיקה להגיש מצגת, לארגן את הבית (שנראה כמו אחרי פלישה חייזרית), ולענות למיילים בלי לפספס אף אחד. הייתי על סף דמעות, עייפה, מתוסכלת. ואז, בבום, קרסה לי התפיסה. הבנתי שאני לא צריכה לעשות הכל לבד.
ואולי, רק אולי, לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, אלא סימן של עוצמה?
כן, אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תנו לי להסביר.
למה אנחנו כל כך מפחדות לבקש עזרה?
זו שאלה טובה. באמת. כי אם נחשוב על זה רגע, רובנו נשמח לעזור לאחרים. אז למה כל כך קשה לנו להושיט יד בעצמנו?
אני חושבת שהרבה מזה קשור לפחד משיפוטיות. מפחד שיחשבו שאנחנו לא מספיק טובות, לא מספיק חכמות, לא מספיק חזקות. מפחד להיות תלותיות.
הנה נקודת מפנה: הבנתי שההפך מתלות הוא לא עצמאות מוחלטת, אלא הדדיות.
הרי החיים הם רשת של קשרים, של נתינה וקבלה. זה טבעי להזדקק לעזרה, כמו שטבעי להציע אותה.
אז איך עושים את זה נכון?
אוקיי, עכשיו לחלק הפרקטי. איך עוברים ממחסום רגשי לפעולה יעילה?
- תתחילו בזיהוי הצורך: זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל לפעמים אנחנו כל כך שקועות בתוך הבלאגן, שאנחנו לא מצליחות לראות מה בדיוק חסר לנו. תשאלו את עצמכן: מה הכי מקשה עלי עכשיו? במה אני הכי מתקשה? מה גורם לי לתסכול הגדול ביותר?
- תגדירו את הבקשה שלכן בצורה ברורה: "אני צריכה עזרה" זה לא מספיק. תנסו להיות ספציפיות. "אני צריכה עזרה עם המצגת, בעיקר עם חלק הניתוח הסטטיסטי. האם תוכל/י להעיף מבט ולתת לי פידבק?" זה כבר הרבה יותר טוב.
- תבחרו את האדם הנכון: לא כל אחד מתאים לכל משימה. תחשבו מי האדם שיש לו את הכישורים והניסיון המתאימים, וגם את הזמן והרצון לעזור.
- תהיו פגיעות ואותנטיות: אל תפחדו להודות שאתן מתקשות. זה לא מוריד מהערך שלכן, אלא רק מראה שאתן אנושיות. תשתפו בתחושות שלכן, תסבירו למה העזרה הזאת חשובה לכן.
- תציעו תמורה: זה לא חייב להיות תשלום כספי. אפשר להציע עזרה בתחום אחר, או סתם להביע הכרת תודה כנה. לפעמים, פשוט לדעת שעזרו למישהו עושה טוב על הלב.
- תהיו מוכנות לקבל "לא": לא כולם יכולים לעזור תמיד. זה בסדר. אל תיקחו את זה באופן אישי. תמשיכו לחפש עד שתמצאו את האדם הנכון.
ומה לגבי העזרה שאנחנו לא יודעות שאנחנו צריכות?
זוכרות שאמרתי שצריך לזהות את הצורך? אז לפעמים, אנחנו כל כך רגילות למצב הקיים, שאנחנו לא מצליחות לראות שיש דרך אחרת. שאפשר לעשות דברים אחרת.
כאן נכנס לתמונה העניין של מודעות עצמית וסביבה תומכת.
קחו רגע לחשוב: האם יש אנשים בחייכן שאתן סומכות עליהם מספיק כדי שיעירו לכן הערות בונות? האם אתן פתוחות לשמוע ביקורת, גם אם היא לא תמיד נעימה?
מחקרים מראים (למשל, המחקרים של ברנה בראון על פגיעות וחוסן נפשי) שהיכולת להיות פגיעה בפני אחרים היא אחד המפתחות לצמיחה אישית ומקצועית. כשאתן מרשות לעצמכן להיות פגיעות, אתן פותחות את עצמכן לאפשרות לקבל עזרה אמיתית, עזרה שתגרום לכן לצמוח ולגדול.
איך לבקש עזרה ועדיין להרגיש בשליטה
אחד הדברים שהכי הפריעו לי פעם בלבקש עזרה, זה הפחד לאבד שליטה. הרגשתי שאם אני מבקשת עזרה, אני מוותרת על עצמאות, שאני נותנת למישהו אחר להחליט בשבילי.
אבל זה לא חייב להיות ככה. אפשר לבקש עזרה ועדיין להישאר בשליטה מלאה על התהליך.
הנה תובנה: עזרה היא לא ויתור על שליטה, אלא כלי נוסף בארגז הכלים שלך.
תחשבו על זה ככה: אתן עדיין מחליטות מה אתן צריכות, למי לפנות, ואיך להשתמש בעזרה שאתן מקבלות. אתן עדיין הנהגות של החיים שלכן.
מקורות השראה מפתיעים (וגם קצת פחות)
אני אוהבת לשאוב השראה ממקומות לא צפויים. למשל, מהעולם של הגינון. כן, גינון. תחשבו על זה: גם לצמח הכי חזק בעולם, לפעמים צריך קצת תמיכה כדי לגדול ולפרוח. צריך מים, אדמה טובה, ואולי גם קצת דישון.
וגם, כמובן, ממקורות מקצועיים יותר. ספרים כמו "Daring Greatly" של ברנה בראון, שמדבר על החשיבות של פגיעות, או מחקרים על חוסן נפשי והתמודדות עם אתגרים, תמיד עוזרים לי לשים דברים בפרופורציות.
לסיום, שאלה אחת לי אליכן
אחרי כל מה שדיברנו עליו, אני רוצה לשאול אתכן שאלה אחת: במה אתן צריכות עזרה עכשיו? ומה הצעד הקטן ביותר שאתן יכולות לעשות כדי להשיג אותה?
אני כאן כדי להקשיב, לתמוך, ולחלוק מהניסיון שלי. כי בסופו של דבר, כולנו ביחד במסע הזה.
(ואם אתן צריכות עזרה עם ניתוח סטטיסטי, תדעו שאני כבר קצת יותר טובה בזה ממה שהייתי פעם…)
