האמת? תמיד קינאתי באלה שהיו נראים כאילו סדר וארגון פשוט נוטפים מהם באופן טבעי. הרימות גבה המפורסמת של מרי קונדו? עבורי היא הייתה סוג של קריפטונייט. ניסיתי, באמת שניסיתי. קראתי את כל הספרים, צפיתי בכל הסרטונים, אפילו ניסיתי את שיטת ה"ניצוץ השמחה" על ערימת הגרביים שלי. אבל משהו לא הסתדר.
הייתי משקיעה שעות במיון וסידור, רק כדי למצוא את עצמי, שבוע אחרי, טובעת שוב בים של ניירת וכביסה. "מה לא בסדר איתי?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. הייתי בטוחה שאני פשוט עצלנית, חסרת משמעת, אולי אפילו קצת מבולגנת בנשמה.
ואז, יום אחד, אחרי עוד התקף ארגון כפייתי שנגמר בבכי מול ארון הבגדים שלי, זה היכה בי: אולי הבעיה היא לא בי? אולי הבעיה היא בציפייה הבלתי אפשרית הזו לשלמות? אולי הניסיון הזה לדבוק בשיטות שמתאימות למישהו אחר, ולא לי, הוא מה שמכשיל אותי?
המחקרים מראים שפרפקציוניזם יכול להוביל לחרדה, דיכאון ושחיקה (ראו למשל את המחקר של Frost, R. O., et al., 1990, "Perfectionism, irrationality and psychological distress"). וזה בדיוק מה שקרה לי! במקום להרגיש הקלה וסיפוק אחרי שאני מסדרת, הייתי מרגישה תסכול ועייפות. כאילו שאני כל הזמן נכשלת במבחן בלתי אפשרי.
אני זוכרת איך ישבתי על הרצפה, מוקפת בערימות של בגדים, ותהיתי: מה היית עושה, נעמה של לפני עשר שנים, לפני כל הלחץ הזה להיות "מאורגנת"? כנראה הייתי הולכת לים!
התובנה הזו שינתה לי את הכל.
הבנתי שאני לא צריכה להיות מרי קונדו. אני צריכה להיות... אני. וזה אומר למצוא את הדרך שלי, את הדרך שמתאימה לי, את הדרך שלא גורמת לי לרצות לבכות.
איך עושים את זה? הנה כמה תובנות שלמדתי בדרך הקשה (והכיפית):
- שחררו את השלמות: ברצינות. תפסיקו לרדוף אחרי הבלתי אפשרי. במקום לנסות לסדר את כל הבית בפעם אחת, התחילו במגירה אחת. במקום לנסות לשמור על הכל מושלם כל הזמן, תנו לעצמכם רגעים של חוסר סדר. החיים קורים, והם אף פעם לא מושלמים.
- הכירו את עצמכם: מה עובד לכם? מה לא? האם אתם אנשים ויזואליים? האם אתם צריכים שהכל יהיה מוסתר? האם אתם אוהבים צבעים? תתחילו לשים לב לדברים הקטנים האלה, ותבנו את שיטת הארגון שלכם סביבם. אני, למשל, גיליתי שאני חייבת לראות את הבגדים שלי כדי ללבוש אותם. אז וויתרתי על הקיפול המסודר בארון ועברתי לתלייה. פתאום התחלתי ללבוש בגדים ששכחתי מקיומם!
- תשאלו למה: למה בכלל חשוב לכם להיות מאורגנים? מה תרוויחו מזה? האם אתם רוצים לחסוך זמן? להפחית סטרס? להרגיש יותר בשליטה? כשתהיה לכם תשובה ברורה, יהיה לכם יותר קל למצוא את המוטיבציה להשקיע בזה. עבורי, זה היה השילוב בין הפחתת סטרס ויצירת סביבה נעימה יותר לילדים שלי.
- השתמשו בכלים הנכונים (בשבילכם!): יש כל כך הרבה כלים לארגון וסידור – אפליקציות, מחברות, קופסאות, מדפים... אבל לא כולם מתאימים לכולם. תנסו דברים שונים, ותראו מה עובד לכם. אני, למשל, ניסיתי את כל האפליקציות לניהול משימות, אבל בסוף חזרתי לפנקס נייר ועט. הכי פשוט, הכי יעיל.
- הפסיקו להשוות: זה אולי הטיפ הכי חשוב. תפסיקו להשוות את עצמכם לאחרים. לכולם יש את הדרך שלהם, את הקצב שלהם, את סגנון החיים שלהם. מה שעובד לחברה הכי טובה שלכם לא בהכרח יעבוד לכם. תתמקדו במסע שלכם, ותחגגו את ההצלחות הקטנות שלכם.
ואם כבר מדברים על סגנון חיים... דיוויד אלן, בספרו פורץ הדרך "Getting Things Done", מדבר על החשיבות של מערכת ניהול משימות מותאמת אישית. הוא לא מדבר על ניקיון הבית (למרות שגם זה חשוב!), אלא על ניהול המשימות שמטרידות אותנו בראש - הפרויקטים, המיילים, הטלפונים. הבנתי שאם הראש שלי מסודר, גם הבית יהיה יותר מסודר (בלי קשר ישיר).
אז מה הלאה?
אני עדיין לא מרי קונדו, ולכנות את הבית שלי "מושלם" יהיה מוגזם. אבל אני הרבה יותר מאושרת, רגועה ומסודרת ממה שהייתי פעם. הפסקתי לרדוף אחרי שלמות, והתחלתי לחיות. והאמת? זה שווה את זה.
וזה מעלה שאלה חשובה: אם היינו משחררים את הלחץ הזה להיות "מאורגנים" כל הזמן, אילו דברים אחרים היינו יכולים לעשות עם הזמן והאנרגיה שלנו? האם היינו קוראים יותר ספרים? מבלים יותר זמן עם המשפחה? פשוט נחים יותר?
אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות: מה הדבר האחד שהייתם רוצים לשחרר מהלחץ שלכם להיות "מאורגנים"?
