האמת? תמיד שנאתי תזכורות. מצד אחד, ברור שצריך אותן. מצד שני, זה תמיד הרגיש כמו עוד רשימת מטלות אינסופית שמרחפת מעליי, מזכירה לי כמה אני לא מספיקה. כמו להיות גננת לעצמי. ומה, אני לא מספיק מבוגרת כדי לזכור דברים בעצמי?!
אז מה השתנה? גיליתי שהבעיה היא לא התזכורות עצמן, אלא איך אנחנו יוצרות אותן. לא מדובר בעוד אפליקציה נוצצת או שיטה סופר-יעילה. מדובר בשינוי גישה. זה נשמע קצת קלישאתי, אני יודעת, אבל תשארו איתי רגע.
למה תזכורות קלאסיות לא עובדות (עבורי)?
תחשבו על זה: כמה פעמים כתבתן תזכורת "לקבוע תור לרופא שיניים"? ואז היא פשוט ישבה שם, כמו עוד חפץ דומם ברשימה, עד שלבסוף פספסתן את התור? זה קרה לי יותר מדי פעמים.
למה? כי התזכורת הייתה מנותקת מהמוטיבציה האמיתית שלי. היא לא דיברה אליי, לא ריגשה אותי, ולא הזכירה לי למה אני בכלל צריכה לקבוע את התור הזה. זה לא כמו לכתוב "לקנות שמלה מדהימה" – שם המוטיבציה ברורה! (מקור: ניסיתי להבין למה אני כל כך טובה בדחיית דברים חשובים, והגעתי למאמר מעניין על "פסיכולוגיית הדחיינות" ב-Psychology Today. שווה הצצה!)
הטוויסט הקטן שעשה את כל ההבדל
במקום לכתוב תזכורות שמזכירות לי מה לעשות, התחלתי לכתוב תזכורות שמזכירות לי למה.
לדוגמה: במקום "להכין מצגת", כתבתי "לספר את הסיפור המדהים הזה לעולם". במקום "ללכת לחדר כושר", כתבתי "להרגיש חזקה ונמרצת".
כן, זה נשמע קצת ילדותי, אבל זה עבד! התזכורות הפכו להיות מעין מנטרות קטנות, תזכורות לגרסה הטובה ביותר של עצמי. גרסה שרוצה להגשים את החלומות שלה, גרסה שמגיע לה להרגיש טוב.
האם זה קל? ממש לא.
הכי קל זה ליפול בחזרה לדפוסי חשיבה ישנים ולכתוב תזכורות משעממות ויבשות. אבל כל פעם שאני מרגישה שהתזכורות שלי לא עובדות, אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי: "למה אני עושה את זה בעצם?".
וזו השאלה שאני רוצה שתשאלו את עצמכן: למה? למה אתן רוצות להשיג את המטרות שלכן? למה אתן רוצות לחיות את החיים שאתן חולמות עליהם?
הקסם נמצא בפרטים הקטנים (והלא מושלמים)
אני לא אומרת שזה פתרון קסם. עדיין יש ימים שאני פשוט לא מצליחה לעשות כלום. אבל לפחות עכשיו, כשאני רואה את התזכורות שלי, הן כבר לא מרגישות כמו רשימת מטלות מעיקה. הן מרגישות כמו תזכורת לכוח שיש בי.
(אגב, גיליתי שבשילוב עם שיטת "ה-5 דקות" של מלו רובינס, התזכורות האלו הופכות ליעילות במיוחד. שווה לבדוק!)
התובנה המפתיעה?
אולי התזכורות האלו עובדות כי הן בעצם לא בשבילי בכלל. הן בשביל הילדה הקטנה בתוכי, זו שצריכה קצת עידוד ותזכורת שהיא יכולה לעשות הכל.
אז מה עכשיו? אני מזמינה אתכן לנסות את זה בעצמכן. קחו תזכורת אחת שאתן דוחות כבר הרבה זמן, ותשנו אותה למשהו שמדבר אל הלב שלכן.
אני מבטיחה שזה שווה את זה.
אבל רגע, מה אם זה לא עובד? מה אם עדיין תמצאו את עצמכן דוחות דברים למרות התזכורות "החדשות"?
קודם כל, זה בסדר גמור. כולנו בני אדם, וכולנו נכשלים לפעמים. אבל הכישלון הוא לא סוף הסיפור. הוא הזדמנות ללמוד ולצמוח.
אולי התזכורת לא מספיק חזקה? אולי אתן צריכות לחפור קצת יותר עמוק ולמצוא את המוטיבציה האמיתית שמניעה אתכן? אולי אתן צריכות עזרה מבחוץ?
אל תפחדו לבקש עזרה. כולנו צריכים עזרה לפעמים.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לנסות? אני מחכה לשמוע איך זה עובד בשבילכן.
אולי בסוף, כולנו רק צריכים קצת תזכורות טובות – אחת לשנייה, ובעיקר לעצמנו.
