האמת? גם לי נמאס. נמאס לחיות בהתראות, כמו איזה בובה על חוט שכל צפצוף קובע לאן היא הולכת. תודי, גם את מרגישה ככה לפעמים, נכון?
פעם הייתי בטוחה שאני הכי מולטי-טאסקינג בעולם. עובדת, עונה למיילים, רואה סרטונים, הכל בו זמנית. גאון! אבל אז... התחילו כאבי הראש. הלחץ. תחושה כזו של "אני עושה הכל, אבל לא באמת עושה כלום".
מכירה את זה?
ואז קראתי מחקר (כן, אני חננה!) שדיבר על "עומס קוגניטיבי" ואיך הריבוי גירויים הזה פוגע לנו במוח. הרי הריכוז שלנו זה כמו שריר – אם לא מאמנים אותו, הוא נחלש. ומה אנחנו עושות? מציפות אותו במידע בלי הפסקה! (מחקר של גלוריה מארק מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין הראה שאנשים שעובדים עם מספר רב של מסכים וחלונות פתוחים מתקשים יותר להתרכז).
זה היה רגע של "אההה!". הבנתי שאני לא סופר-וומן, אני פשוט סופר-עמוסה. והכי גרוע? אני לא חיה את החיים שלי, אני חיה את החיים של אחרים דרך הפיד.
אבל איך יוצאים מזה? זו השאלה.
הצעד הראשון: מודעות (ואולי קצת הלם)
תראי, לא אגיד לך למחוק את כל האפליקציות ולחיות במערה. אני גם לא שם. אבל את יודעת מה כן עבד בשבילי? לעקוב אחרי הזמן שלי. יש אפליקציות שמראות לך בדיוק כמה זמן את מבלה בכל אפליקציה. זה יכול להיות קצת מפחיד בהתחלה, אבל זה הכרחי.
הייתי בשוק כשגיליתי כמה שעות אני מבלה באינסטגרם. שעות! שיכולתי לנצל לקריאה, ליצירה, לשיחה אמיתית עם חברים. שעות!
אבל רגע, לא להתייאש. הרי אף אחת לא רוצה לחיות בתחושת אשמה תמידית.
לא מדובר ב"להפסיק", אלא ב"לבחור"
אני מבינה את הצורך להיות מחוברת. אני גם אוהבת לראות מה קורה בעולם, להתעדכן, לצחוק קצת. אבל הבעיה היא שאנחנו נכנסות לאפליקציה "רק לרגע" ומוצאות את עצמנו גוללות שעה.
אז מה עושים?
מתחילים בקטן. קובעים זמן ספציפי ביום לבדוק את הרשתות החברתיות. 15 דקות בבוקר, 20 דקות בערב. וזהו. בלי תירוצים. בלי "רק עוד פוסט אחד".
אני יודעת, זה קשה. אבל תחשבי על זה ככה: את לא מונעת מעצמך את הרשתות החברתיות, את פשוט בוחרת מתי לצרוך אותן. את הופכת להיות הבוס של הזמן שלך.
למצוא את ה"למה" שלך
אבל האמת היא, שרק להגביל את הזמן לא מספיק. צריך גם למלא את החלל הזה במשהו אחר. במשהו שבאמת עושה לך טוב.
אז מה באמת חשוב לך? מה גורם לך להרגיש חיה?
זה יכול להיות כל דבר: ציור, ריקוד, טיול בטבע, שיחה עם חברה טובה, התנדבות. העיקר שזה יהיה משהו שאת בוחרת לעשות, ולא משהו שהפיד הכתיב לך.
פעם הייתי חושבת שהתחביבים שלי זה בזבוז זמן. "אני צריכה להיות פרודוקטיבית!", הייתי אומרת לעצמי. אבל אז הבנתי שאני טועה. התחביבים שלי הם הדלק שלי. הם מה שנותן לי אנרגיה ויצירתיות.
אני זוכרת שחזרתי לצייר אחרי שנים שלא נגעתי במכחול. בהתחלה הייתי ממש גרועה, אבל לאט לאט התחלתי להנות מהתהליך. מהצבעים, מהמרקמים, מהשקט הזה שנוצר כשאת מרוכזת במשהו אחד בלבד.
וזה מה שהכי חשוב: למצוא את ה"משהו האחד" הזה. את הדבר שגורם לך לשכוח מהכל, להתנתק מהרעש, ולהתחבר לעצמך.
להרשות לעצמך להיות לא מושלמת
אני יודעת, זה לא קל. יש ימים שבהם אני פשוט נכנעת וגוללת בלי סוף. ימים שבהם אני מרגישה שאני שוב בובה על חוט.
וזה בסדר.
החיים הם לא תחרות. אין כאן מטרה להגיע לנירוונה של "חיים מודעים בלבד". העיקר זה לנסות, להתמיד, ולזכור למה התחלנו את המסע הזה מלכתחילה.
אנחנו לא מחפשות שלמות, אנחנו מחפשות איזון. איזון בין החיים הדיגיטליים לחיים האמיתיים. איזון בין הגירויים החיצוניים לקול הפנימי שלנו.
אז קחי נשימה עמוקה. תסתכלי סביבך. מה את רואה? מה את מרגישה? מה את רוצה לעשות עכשיו?
התשובה נמצאת בתוכך. רק צריך להקשיב.
אני עדיין לומדת. עדיין מתמודדת. אבל אני כבר לא מרגישה חסרת אונים. אני יודעת שיש לי את הכוח לבחור. לבחור איך אני רוצה לחיות את החיים שלי.
ומה איתך? מה הצעד הראשון שלך? אני ממש רוצה לשמוע. שתפי אותי, אולי יחד נמצא את הדרך שלנו חזרה לעצמנו.
