אני מודה, פעם הייתי חולה בפרפקציוניזם. לא סתם קצת מצוננת, ממש חולה. כל דבר היה חייב להיות מושלם, ואם לא – הרגשתי כאילו נכשלתי. הייתם צריכים לראות אותי מנסה לאפות עוגה... סיוט! היום, אחרי לא מעט עוגות שרופות, אני יודעת שיש דרך אחרת. אבל איך משחררים את הצורך הזה לשלמות בלי לוותר על הרצון להצטיין?
הרשו לי לשתף אתכם במסע שלי, ואולי תגלו שגם אתם יכולים להוריד קצת את הלחץ.
ההארה הגיעה דווקא מהיוגה
האמת היא שאף פעם לא הייתי "טיפוס של יוגה". תמיד העדפתי אימוני כוח אינטנסיביים, כאלה שמרגישים את השרירים שורפים. אבל לפני כמה שנים, בעקבות פציעה, נאלצתי להוריד הילוך. שם, בשיעור יוגה משקם, הבנתי משהו חשוב.
המורה אמרה משהו בסגנון: "התקדמות אמיתית היא לא להגיע לתנוחה המושלמת, אלא להקשיב לגוף שלך במסע אליה". וואו. זה הכה בי כמו ברק. המסע, ולא התוצאה, הוא מה שחשוב. פתאום, הפרפקציוניזם שלי נראה לי כמו משקולת כבדה שאני סוחבת על הגב.
וזה מזכיר לי מחקר מעניין שקראתי ב-Harvard Business Review על הקשר בין פרפקציוניזם לשחיקה בעבודה. המחקר הראה שאנשים פרפקציוניסטים נוטים יותר לחוות שחיקה, חרדה ודיכאון (Curran & Hill, 2019). הגיוני, לא? מי יכול לעמוד בלחץ הזה כל הזמן?
ה"טעות" שהפכה למתנה
אבל להבין את זה זה דבר אחד, ליישם זה כבר סיפור אחר. אני זוכרת פעם שהכנתי מצגת חשובה לעבודה. השקעתי בה שעות, ליטשתי כל פרט, ווידאתי שהכל מושלם. ביום המצגת, טעיתי. טעות קטנה, אבל בעיניי – קטסטרופה! הרגשתי איך כל הביטחון שלי מתרסק.
אחרי המצגת, ניגש אליי הבוס שלי. ציפיתי לנזיפה, אבל הוא חייך ואמר: "נעמה, היה מצוין! אהבתי את הגישה שלך ואת העובדה שלא פחדת להודות בטעות". באותו רגע הבנתי שטעויות הן לא סוף העולם. הן חלק מהלמידה. למעשה, הן אולי החלק הכי חשוב.
ואם כבר מדברים על טעויות, אני חייבת להזכיר את הספר "Mindset" של קרול דואק. דואק מסבירה איך תפיסת העולם שלנו משפיעה על הגישה שלנו לכישלון. היא טוענת שאנשים עם "תפיסת צמיחה" רואים בכישלון הזדמנות ללמידה, ולא הוכחה לחוסר יכולת (Dweck, 2006). איזה הבדל עצום!
אז איך עושים את זה בפועל?
אוקיי, אז הבנו שפרפקציוניזם זה רע, וטעויות הן טובות. אבל איך עוברים מתיאוריה למעשה? הנה כמה דברים שעבדו בשבילי:
- תציבו יעדים ריאליים: במקום לשאוף לשלמות, תתמקדו בהתקדמות. שאלו את עצמכם: מה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות היום?
- תפרגנו לעצמכם על ההצלחות הקטנות: אל תחכו להישג הגדול כדי לחגוג. כל צעד קטן קדימה הוא סיבה למסיבה (קטנה, כמובן!).
- תלמדו להגיד "מספיק טוב": זה אולי הדבר הכי קשה, אבל גם הכי משחרר. לפעמים, "טוב מספיק" זה בדיוק מה שצריך.
- תזכירו לעצמכם שאתם אנושיים: מותר לטעות, מותר להיכשל, מותר לא להיות מושלמים. זה מה שהופך אותנו לבני אדם.
ואם זה לא מספיק, אני רוצה להציע לכם תרגיל קטן: קחו דף נייר וכתבו עליו את הדברים שאתם הכי לא אוהבים בעצמכם. עכשיו, תסתכלו על הרשימה ותשאלו את עצמכם: האם הדברים האלה באמת כל כך נוראים? האם הם מגדירים אתכם?
אני מבטיחה לכם שתגלו שחלק גדול מהדברים האלה הם פשוט דברים שהחברה לימדה אותנו לחשוב עליהם כ"לא בסדר". אבל האמת היא שהם חלק מהקסם שלכם. הפגמים שלנו הם מה שהופך אותנו למיוחדים.
אז מה הלאה? אני ממשיכה במסע שלי, מנסה להיות קצת פחות פרפקציוניסטית וקצת יותר סלחנית כלפי עצמי. ומה איתכם? האם אתם מוכנים לשחרר קצת את הצורך בשלמות ולחבק את המסע?
נ.ב. אם אתם מחפשים השראה, אני ממליצה לכם לעקוב אחרי @brenebrown באינסטגרם. היא מלכה!
Curran, T., & Hill, A. P. (2019). Perfectionism is increasing over time: A meta-analytic review of birth cohort differences. Psychological Bulletin, 145(4), 410–429.
Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.
