אוקיי, בואו נדבר על זה ברצינות. על הבגדים בארון שקטנים עלינו בשתי מידות, על המזכרות מטיולים לפני עשור, ועל כל הדברים האלה שמסתכלים עלינו מהמדפים ומאשימים אותנו בשקט. למה כל כך קשה לנו להיפטר מהם? רגשות אשם, כמובן.
אני זוכרת תקופה, לא כל כך רחוקה, שהייתי צוברת חפצים כאילו הם מטבעות זהב. כל קנייה הייתה ניצחון קטן, כל מתנה - חובה לשמור לנצח. אחר כך הגיע הצורך האמיתי - לעבור דירה. אלוהים, איזה כאוס! שם הבנתי משהו מהותי: הדברים שלי לא היו הנכסים שלי, הם היו הבעלים שלי. הם תפסו מקום פיזי ומנטלי, והאמת? הם גרמו לי להרגיש חנוקה.
אז איך משחררים את האחיזה הזו, בלי להרגיש כמו מפלצת נטולת רגשות? זו השאלה שאני מנסה לפצח כבר שנים.
הצעד הראשון: להבין את המנגנון (ואת המוח שלנו)
לפני שנצלול לטיפים פרקטיים, בואו נדבר קצת על הפסיכולוגיה של זה. למה בכלל אנחנו מרגישים אשמים? הנה תובנה קטנה ששינתה לי את החיים: אנחנו לא מרגישים אשמים על מה שאנחנו זורקים, אלא על מה שהם מייצגים.
לדוגמה, הסוודר שסבתא סרגה לי. הוא מגרד, הוא לא בטעם שלי, אבל הוא מייצג את האהבה שלה. לזרוק אותו מרגיש כמו לזרוק את האהבה שלה. אבל זה לא נכון, נכון? האהבה שלה עדיין שם, הסוודר הוא רק חתיכת צמר.
אז איך מתמודדים? מפרידים בין החפץ לרגש. זה כמו שאומרים בפסיכולוגיה - "אני מרגישה X", לא "אני X". אני מרגישה אשמה, אני לא אשמה.
הפרדה בין החפץ לרגש. זה הכלל הראשון.
מקור מעניין שמצאתי בנושא הזה הוא מחקר של ד"ר אלי פיינשטיין מאוניברסיטת קולומביה, שמראה שאנשים נוטים לייחס ערך סנטימנטלי לדברים שהם יצרו בעצמם או שקיבלו מאנשים משמעותיים בחייהם. זה הגיוני, נכון? אבל המודעות הזו כבר עוזרת לנו לעשות את הצעד הבא.
השלב השני: שאלות קשות (אבל הכרחיות)
אוקיי, הבנו את הבסיס. עכשיו צריך לשאול את עצמנו כמה שאלות קשות. כן, יהיו רגעים לא נעימים, אבל תזכרו – אנחנו עושים את זה בשביל השקט הנפשי שלנו.
האם זה משרת אותי עכשיו? לא לפני חמש שנים, לא בעוד חמש שנים, אלא עכשיו*. אם התשובה היא לא, יש לנו בעיה.
- האם הייתי קונה את זה היום? אם היית רואה את זה בחנות עכשיו, היית מוציאה על זה כסף? אם לא, סימן שמשהו השתנה.
- האם זה גורם לי אושר או חרדה? זה אולי הכי חשוב. אם כל פעם שאת רואה את השמלה הזו את נזכרת באירוע מביך, אולי הגיע הזמן להיפרד.
אני מודה, אני נפלתי בשאלות האלה לא פעם ולא פעמיים. פעם שמרתי שמלה מנצחת מאירוע שבו בכיתי כל הערב. זה היה מטומטם, אני יודעת. לקח לי זמן להבין שהשמלה לא אשמה, אבל גם שהיא לא צריכה להזכיר לי את הכאב הזה.
השלב השלישי: טכניקות שמרגיעות את המצפון (ועוזרות להיפרד)
אוקיי, הגענו לחלק הפרקטי. איך בפועל משחררים את הדברים האלה? הנה כמה טכניקות שאני אישית ניסיתי ואימצתי:
- שיטת התרומה: לתרום זה פשוט מדהים. את יודעת שהחפצים שלך יגיעו למישהו שבאמת צריך אותם, וזה מקל על תחושת האשם. את יודעת מה הכי מצחיק? פעם תרמתי מעיל ישן שקניתי במבצע. אחרי כמה חודשים ראיתי מישהי ברחוב לובשת אותו. לרגע הצטערתי, אבל אז הבנתי – הוא משרת אותה עכשיו, לא אותי.
- מכירה מקוונת: אם את ממש מתקשה להיפרד, תנסי למכור. הכסף יכול להיות בונוס נחמד, אבל העיקר הוא התחושה שהחפץ שלך מקבל בית חדש.
- תמונה אחרונה: צלמי את החפץ לפני שאת נפרדת ממנו. זה נשמע קצת מוזר, אבל זה עוזר ליצור מעין "סגירת מעגל". יש לי תיקייה בטלפון עם תמונות של דברים שנפרדתי מהם. זה קצת כמו אלבום תמונות של העבר שלי, אבל בלי הבלגן הפיזי.
- "תיבת מיון": אם את לא בטוחה לגבי משהו, הכניסי אותו לתיבה סגורה. אם אחרי חודש לא פתחת אותה, סימן שלא היית צריכה את הדברים האלה מלכתחילה.
- טקס פרידה: זה אולי נשמע קצת קיצוני, אבל לפעמים זה מה שצריך. כתבי מכתב לחפץ, תודה לו על השירות שהוא נתן לך, ואז היפרדי ממנו. אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי, אבל זה עובד!
זכרו, המטרה היא לא לרוקן את הבית, אלא לשחרר את הנפש.
כמה מילים לסיום (או אולי להתחלה)
לסיום, אני רוצה להגיד משהו חשוב: זה תהליך. זה לא יקרה ביום אחד. יהיו רגעים של ספק, רגשות אשם, ורצון לחזור אחורה. אבל תזכרו את הסיבה שבגללה התחלתן את המסע הזה. תזכרו את השקט הנפשי שמחכה לכן בצד השני.
והכי חשוב – תהיו עדינות עם עצמכן. מותר לטעות, מותר לשמור דברים סנטימנטליים, ומותר גם לשנות את דעתכן. העיקר הוא להיות מודעות לבחירות שלכן ולעשות אותן ממקום של עוצמה, ולא ממקום של פחד או אשמה.
אני עדיין במסע הזה בעצמי. עדיין יש לי כמה "גופות בארון" שאני צריכה להתמודד איתן. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון. ואתן? מה הדבר הראשון שאתן הולכות להיפטר ממנו היום?
