אוקיי, בואו נדבר על זה. כמה פעמים קרה לכם שפשוט בלעתם משהו? לא במובן של אכילה, אלא במובן של...איפה לעזאזל המפתחות?! אני, אישית, מומחית. ואל תטעו, זה לא כי אני מבולגנת (טוב, אולי קצת), זה כי החיים פשוט קורים, נכון?
פעם, כשהייתי סטודנטית, איבדתי את הטלפון שלי יום לפני מבחן סופר חשוב. אני זוכרת את התחושה הזו, כאילו מישהו שלף לי את הלב מהגוף. סרקתי את כל הדירה, היסטרית, וכל מה שמצאתי היה ג'וק מת מתחת לספה (תודה, יקום). אבל אז, פתאום, הבנתי משהו: אולי הלחץ הוא חלק מהבעיה?
זה נשמע קצת קלישאתי, אני יודעת. אבל תחשבו על זה: כשאנחנו בלחץ, אנחנו פועלים על אוטומט. אנחנו לא באמת נוכחים ברגע. ואז, הדברים פשוט נעלמים.
אז, מה עושים? איך הופכים ממאבדים כרוניים לאלופי איתור? ובכן, התשובה מורכבת, כמו החיים עצמם. אבל יש כמה דברים שלמדתי בדרך, ואני רוצה לשתף אתכם בהם. לא, אין כאן פתרונות קסם. אבל יש כאן הרבה חמלה עצמית, קצת הומור, וכמה טריקים שעובדים בשבילי (ואני מקווה שגם בשבילכם).
השלב הראשון: קבלה עצמית (או, למה לקלל את עצמך זה ממש לא עוזר)
תודו, הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מאבדים משהו זה להכות את עצמנו. "איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?!" "אני תמיד מאבדת הכל!" ובכן, עצרו. פשוט עצרו. מחקרים מראים (כן, בדקתי! כמו המחקר הזה מאוניברסיטת ברקלי שמדבר על הקשר בין חמלה עצמית להפחתת חרדה) שחמלה עצמית דווקא משפרת את היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים. אז, קחו נשימה עמוקה, תגידו לעצמכם "זה קורה", ותמשיכו הלאה.
רגע של תובנה: לפעמים, הדבר שאבד לנו הוא לא רק חפץ, אלא גם קצת מהשלווה שלנו.
השלב השני: "שחזור" הרגע האחרון (או, להיות בלש בחיים שלך)
אוקיי, עכשיו אנחנו רגועים (בערך). השלב הבא הוא לנסות לשחזר את הרגע האחרון שבו ראינו את החפץ האבוד. ממש לשחק סרט בראש. איפה הייתם? מה עשיתם? עם מי דיברתם? תנסו לזכור כמה שיותר פרטים. ואם קשה לכם, תשאלו אנשים שהיו איתכם. לפעמים, זיכרון של מישהו אחר יכול להיות המפתח.
אבל מה אם אתם לא זוכרים כלום? כאן נכנסת לתמונה הטכנולוגיה. אפליקציות כמו Tile (או AirTag אם אתם יותר בקטע של אפל) יכולות להיות מצילות חיים. אני יודעת, זה נשמע קצת כמו פרסומת, אבל ברצינות, זה עובד! הדבקתי Tile למפתחות שלי ואני ישנה בשקט בלילה.
השלב השלישי: חיפוש שיטתי (או, לא לחפש כמו משוגעים)
הכי קל זה פשוט להתחיל לחפש בצורה אקראית, לפתוח מגירות, להרים כריות... אבל זה בדרך כלל לא יעיל. במקום זה, תנסו להיות שיטתיים. תתחילו באזור האחרון שבו ראיתם את החפץ, ותתרחבו משם. תבדקו גם במקומות לא הגיוניים. אני מבטיחה לכם, לפעמים הדברים הכי אבודים נמצאים במקומות הכי לא צפויים (פעם מצאתי את הארנק שלי בתוך קופסת דגני בוקר. אל תשפטו).
וגם...אל תתביישו לבקש עזרה. לחפש עם חבר או בן משפחה יכול להיות הרבה יותר יעיל, וגם קצת יותר כיף.
השלב הרביעי: שינוי הגישה (או, איך להפוך לאדם פחות מאבד)
אוקיי, מצאתם את מה שחיפשתם (או שלא). עכשיו זה הזמן לחשוב קצת יותר לעומק. למה בכלל איבדתם את זה מלכתחילה? האם יש דפוס מסוים שחוזר על עצמו? האם אתם ממהרים מדי? האם אתם לא שמים לב?
אחת השיטות שאני אוהבת היא פשוט להקצות "בית" לכל דבר. למפתחות יש קערה ליד הדלת, לארנק יש מקום קבוע בתיק, ולטלפון יש תמיד את אותו המקום על השולחן. זה נשמע פשוט, אבל זה יכול לעשות הבדל עצום. ואם אתם ממש רוצים לקחת את זה צעד קדימה, אפשר אפילו להשתמש במדבקות או תגיות כדי לסמן דברים. זה קצת כמו גן ילדים, אבל היי, מה שחשוב זה שזה עובד.
אבל הכי חשוב, תזכרו להיות סבלניים עם עצמכם. לאבד דברים זה חלק מהחיים. זה לא אומר שאתם טיפשים או מבולגנים. זה פשוט אומר שאתם בני אדם.
אז...מה עכשיו? מה הדבר הבא שאתם הולכים לחפש? ואולי, יותר חשוב, מה אתם הולכים למצוא בדרך?
