האמת? פעם הייתי אלופה בלבחור את כל הקרבות. קטנים, גדולים, חשובים, שטותיים – כולם היו ראויים למאבק. הייתי בטוחה שזה מעיד עליי שאני עקרונית, חזקה, יודעת מה אני רוצה. כמה טעיתי…
(מקור: מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שנטייה להתווכח על כל דבר נובעת לעיתים קרובות מחוסר ביטחון עצמי וצורך בהוכחה מתמדת).
ואז, קרה משהו. נשרפתי. פשוטו כמשמעו. האנרגיה שלי התבזבזה על מלחמות מיותרות, והכוחות שנועדו לדברים החשובים באמת – נעלמו. זה היה כמו לנסות להאיר את כל העיר עם נר אחד קטן.
הבנתי שאני חייבת לשנות גישה. אבל איך?
השאלה הגדולה: האם זה באמת חשוב?
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל רגע לפני שאתם נכנסים לוויכוח, עצרו. שאלו את עצמכם בכנות: האם זה באמת משנה? האם זה ישפיע על החיים שלכם, על מערכות היחסים שלכם, בעוד שבוע, חודש, שנה?
לפעמים, אנחנו נתפסים לפרטים קטנים, לא מוכנים לוותר על ה"צדק" שלנו, אבל בסוף, הנזק שנגרם גדול מהתועלת. אני זוכרת ויכוח סוער עם חברה על איזו סדרה עדיפה. בסוף, היינו כל כך עצבניות אחת על השנייה, ששכחנו בכלל למה התווכחנו. פשוט טיפשי.
וזהו, בדיוק העניין. לא הכל שווה את זה.
מפת הערכים שלכם: מה באמת חשוב לכם?
אז איך מחליטים? כאן נכנסת מפת הערכים. תחשבו על מה שבאמת חשוב לכם בחיים. בריאות? משפחה? קריירה? יצירתיות? ברגע שאתם מודעים לערכים שלכם, קל יותר להחליט על מה להילחם ועל מה לוותר.
לדוגמה, אם אחד הערכים שלכם הוא שלווה פנימית, ויכוח עם קולגה על שטות בעבודה פשוט לא שווה את זה. אתם מעדיפים לשמור על האנרגיה שלכם לדברים שבאמת ממלאים אתכם.
לפעמים, הניצחון הוא בוויתור
אני יודעת, זה קשה. במיוחד אם גדלתם עם תחושה שצריך להוכיח את עצמכם כל הזמן. אבל תאמינו לי, יש כוח עצום בוויתור. זה לא חולשה, זה בחירה מודעת. זה אומר שאתם מספיק בטוחים בעצמכם כדי לא להוכיח את עצמכם כל הזמן.
(מקור: ד"ר ברנה בראון, חוקרת חוסן וחמלה עצמית, טוענת שפגיעות היא המפתח לאותנטיות ולחיבורים עמוקים).
זוכרים את אותו ויכוח עם החברה על הסדרה? בסוף, התנצלתי. פשוט אמרתי, "טוב, אולי שנינו צודקות. בואי נסכים שלא להסכים." זה היה כל כך משחרר! במקום להמשיך להתווכח, פשוט צחקנו על כמה מגוחך כל העניין.
הפתעה! קרב לא תמיד חייב להיות מלחמה
הנה טוויסט בעלילה: קרב יכול להיות גם הזדמנות לצמיחה. איך? אם תבחרו להילחם בדרך אחרת. במקום לתקוף, תנסו להבין. במקום להאשים, תנסו למצוא פתרון משותף. במקום להתרכז במה שמפריד ביניכם, תתרכזו במה שמחבר.
אני זוכרת סיטואציה בעבודה שבה לא הסכמתי עם הבוס שלי. במקום להתעצבן ולצעוק, ביקשתי ממנו שיסביר לי את נקודת המבט שלו. הקשבתי באמת, ניסיתי להבין את השיקולים שלו. בסוף, לא הסכמתי איתו לגמרי, אבל לפחות הבנתי למה הוא חושב ככה. והוא, מצדו, העריך את הגישה הפתוחה שלי.
לפעמים, הקשבה היא כלי הנשק הכי חזק.
מילה קטנה על פרפקציוניזם (כי זה תמיד קשור)
אם אתם פרפקציוניסטים, יהיה לכם קשה לוותר על קרבות. אתם תרצו להיות צודקים כל הזמן, לנצח בכל ויכוח. אבל תזכרו: פרפקציוניזם הוא מלכודת. הוא גורם לכם לבזבז אנרגיה על דברים לא חשובים, ומונע מכם ליהנות מהחיים.
אני יודעת את זה ממקור ראשון. לקח לי שנים להבין שזה בסדר לא להיות מושלמת, זה בסדר לטעות, זה בסדר לוותר. וברגע שהבנתי את זה, החיים שלי השתנו לטובה.
אז מה עכשיו?
אני לא אומרת לכם לוותר על כל הקרבות. יש דברים ששווה להילחם עליהם. אבל תבחרו בחוכמה. תשאלו את עצמכם: האם זה באמת חשוב? האם זה תואם את הערכים שלכם? האם יש דרך אחרת לפתור את הבעיה?
אולי, רק אולי, תגלו שהכוח האמיתי טמון ביכולת לבחור מתי להניח את החרב.
אני עדיין לומדת, מודה. לפעמים אני מוצאת את עצמי נסחפת לוויכוחים מיותרים. אבל עכשיו, לפחות, אני מודעת יותר. ואני יודעת שאני תמיד יכולה לעצור, לנשום עמוק, ולבחור דרך אחרת.
מה אתכן? איזה קרב אתן הולכות לוותר עליו היום? שתפו אותי! מעניין אותי לשמוע.
