אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ערימת כביסה עצומה, איימה להפיל אותי תחת משקלה. חשבתי לעצמי, "אוקיי, נעמה, היום את מסיימת עם זה." אבל אז, צלצול הטלפון. חברה שצריכה אוזן קשבת. אחרי זה, אימייל דחוף מהעבודה. ואז… טוב, אתם כבר מכירים את זה. ניהול הספאם של החיים – אותן הסחות דעת שמסיטות אותנו מהדברים החשובים באמת.
אבל רגע, מה בכלל נחשב "ספאם" בחיים שלנו? זה לא רק המיילים הלא רצויים שמציפים את תיבת הדואר הנכנס. זה גם כל מה שמונע מאיתנו לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים. דחיינות? בטח. אבל גם רצונות של אחרים ששמים את שלנו בצד, פרפקציוניזם שמקפיא אותנו במקום, או אפילו… טיקטוק (כן, אמרתי את זה!).
כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים "כן" כשבפנים רציתם לצעוק "לא"?
(ואם נודה על האמת, זה קורה לכולנו, כן?)
העניין הוא, שאף אחד לא לימד אותנו איך לסנן את הרעשים האלה. איך לזהות מה באמת חשוב ומה סתם גוזל לנו זמן ואנרגיה. ובגלל זה, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים במעגל אינסופי של מטלות, ציפיות ודאגות.
אז איך בכל זאת אפשר להשתלט על הספאם הזה, לפני שהוא משתלט עלינו?
הצעד הראשון: להבין מה באמת חשוב
נתחיל מזה שנדע מה אנחנו רוצים. משהו שאני תמיד אומרת, ומגובה גם במחקרים של ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות, הוא שללא בהירות לגבי הערכים שלנו, אנחנו נהיה שבויים של דעות של אחרים. (בראון, ב., Dare to Lead: Brave Work. Tough Conversations. Whole Hearts. Random House, 2018).
אז קחו דף ועט, או פתחו את האפליקציה האהובה עליכם, וכתבו: מהם שלושת הדברים הכי חשובים לכם בחיים? בלי לחשוב יותר מדי, בלי לצנזר את עצמכם. פשוט כתבו את מה שעולה לכם בראש.
זה יכול להיות משפחה, קריירה, בריאות, יצירתיות, חופש, הרפתקאות… מה שזה לא יהיה.
(אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל תאמינו לי, זה משנה את כל המשחק).
עכשיו, תסתכלו על הרשימה הזאת ותשאלו את עצמכם: האם הפעולות היומיומיות שלי תואמות את הערכים האלה? האם אני מקדיש את הזמן והאנרגיה שלי לדברים שבאמת חשובים לי?
אם התשובה היא לא, אז הגיע הזמן לעשות שינוי.
הצעד השני: להציב גבולות (ולא להתנצל על זה)
הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: אי אפשר לרצות את כולם. וזה בסדר! יותר מזה, זה בריא.
ההצבה של גבולות היא לא אגואיסטית, היא הכרחית. היא מאפשרת לנו להגן על הזמן, האנרגיה והשפיות שלנו.
איך עושים את זה? מתחילים בקטן. בפעם הבאה שמישהו מבקש מכם משהו שאתם לא רוצים לעשות, תגידו "לא". בלי תירוצים, בלי הסברים. פשוט "לא".
(כן, זה מפחיד בהתחלה. אבל תאמינו לי, זה משחרר).
אפשר להוסיף משהו בסגנון "אני מצטער/ת, אני עסוק/ה כרגע", או "אני לא האדם המתאים למשימה הזאת". אבל הכי חשוב זה להיות ברורים ונחרצים.
אגב, קראתם פעם את המחקר של ברנדה מילנר על אנשים עם פגיעות בהיפוקמפוס (Brenda Milner)? היא גילתה שאנשים עם פגיעות בזיכרון לטווח ארוך מתקשים להציב גבולות חברתיים. זה אולי קיצוני, אבל זה מראה לנו עד כמה הזיכרון שלנו (והיכולת שלנו לזכור מה חשוב לנו) קריטי ליכולת שלנו לדאוג לעצמנו.
הצעד השלישי: לתעדף את עצמכם (כן, גם את הכיף)
זוכרים את רשימת הערכים שלנו? הגיע הזמן להפוך אותם לפעולה.
זה אומר להקדיש זמן לדברים שגורמים לנו אושר, סיפוק והנאה. זה יכול להיות לקרוא ספר, לצאת לטבע, לבלות עם חברים, לרקוד, לצייר… כל דבר שמרים לנו את מצב הרוח ומזכיר לנו למה אנחנו חיים.
(אני יודעת, זה נשמע מובן מאליו, אבל תאמינו לי, אנחנו שוכחים את זה בקלות).
ולא, זה לא אגואיסטי. זה חיוני. כשננחנו מטפלים בעצמנו, אנחנו הופכים להיות טובים יותר לכולם. אנחנו הופכים להיות יותר סבלניים, יותר רגועים, יותר שמחים.
פעם חשבתי שאם אני אעבוד מסביב לשעון אני אהיה יותר פרודוקטיבית. אבל גיליתי שזה בדיוק הפוך. כשאני לא נותנת לעצמי זמן לנוח ולטעון מצברים, אני נשרפת.
וזה לא שונה ממה שמגלה לנו חוק פרקינסון: "העבודה מתרחבת כך שתמלא את הזמן הפנוי להשלמתה". אז אם נקדיש זמן לעצמנו, העבודה תצטרך להתכווץ.
רגע של כנות:
אני לא אומרת שזה קל. יש ימים שבהם אני מרגישה שאני טובעת בספאם של החיים. ימים שבהם אני לא מצליחה להגיד "לא", ימים שבהם אני שוכחת את הערכים שלי, ימים שבהם אני מרגישה אשמה על כך שאני מקדישה זמן לעצמי.
אבל אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. שאנחנו בני אדם. שמותר לנו לטעות, שמותר לנו להיות לא מושלמים.
וזה המסר שאני רוצה להעביר לכם: תהיו עדינים עם עצמכם. תלמדו מטעויות, תסלחו לעצמכם על נפילות. ותזכרו, ניהול הספאם של החיים הוא מסע, לא יעד.
אז מה אתכם? איזה "ספאם" אתם צריכים לסנן היום? ואיך אתם הולכים לעשות את זה? אני באמת רוצה לשמוע. שתפו אותי בתגובות. אולי נגלה ביחד עוד כמה דרכים להתמודד עם הבלגן הזה שנקרא חיים.
