אני מודה, גם אני הייתי שם. מוקפת בחפצים שאמורים היו לשמח אותי, אבל רק גרמו לי להרגיש עמוסה ומבולבלת. שנים חשבתי שמינימליזם זה רק לאנשים "מסודרים" כאלה, אלה שיודעים לזרוק הכל בלי להניד עפעף. אני? אני אוהבת את הזיכרונות שלי, את המזכרות, את הספרים… איך אפשר לוותר על כל זה?
ואז הבנתי משהו: מינימליזם הוא לא תחרות "מי זורק יותר". הוא מסע אישי, שמטרתו היא להבין מה באמת חשוב לנו. וכן, זה יכול לכלול גם חפצים!
אבל רגע, לפני שאתם רצים להסתכל על עוד מדריך "5 צעדים לבית מינימליסטי", עצרו שנייה. שאלו את עצמכם: מה הסיפור שלכם עם חפצים? כי בלי להבין את זה, כל ניסיון "להתמזער" ירגיש כמו עוד דיאטה כושלת.
אני זוכרת תקופה שהייתי קונה בגדים רק כדי "לנחם" את עצמי. כל פעם שהייתי עצובה או לחוצה, הייתי מוצאת מפלט בקניון. אבל אחרי כמה ימים, הבגדים האלה היו נערמים בארון, מזכירים לי את הבעיה שממנה ניסיתי לברוח. לא פלא שהארון שלי הרגיש כמו תיבת פנדורה של חרטות (קצת כמו המאמר הזה ב-Psychology Today על קניות כהתמודדות רגשית).
הפיתרון לא היה לזרוק את כל הבגדים, אלא להבין למה אני קונה אותם מלכתחילה. ברגע שהתחלתי לטפל בשורש הבעיה (הלחץ, העצב), הצורך בקניות מוגזמות פשוט נעלם.
וזו נקודה חשובה: מינימליזם הוא לא רק על מה שאתם מוותרים עליו, אלא על מה שאתם בוחרים להכניס לחייכם. זה אומר להיות מודעים יותר להרגלי הצריכה שלנו, ולשאול את עצמנו: האם אני באמת צריך את זה? האם זה מוסיף לי ערך? האם זה משרת אותי, או שאני משרת את זה?
אני יודעת, קל להגיד. במיוחד בעידן שבו המדיה החברתית מציפה אותנו בתמונות של בתים "מושלמים" ומינימליסטיים. אבל תזכרו: הרבה פעמים, מה שאנחנו רואים באינסטגרם הוא רק חלק קטן מהסיפור. מאחורי התמונות האלה יכולים להיות חיים שלמים של עבודה קשה, פשרות, וגם… הרבה בלגן שמחכים להסתתר מאחורי הדלת.
אז איך בכל זאת אפשר להתחיל?
אני ממליצה להתחיל בקטן. לא חייבים לרוקן את כל הבית ביום אחד (אלא אם כן זה עושה לכם את זה!). אפשר להתחיל עם מגירה אחת, עם פינה אחת, עם קטגוריה אחת. למשל, אפשר להתחיל עם הבגדים.
אבל הפעם, אל תשאלו את עצמכם "מה אני יכול/ה לזרוק?". תשאלו את עצמכם "מה אני באמת אוהב/ת ללבוש?". אלו הבגדים שגורמים לכם להרגיש טוב, שאתם מחכים לרגע שתלבשו אותם. אלו הבגדים שאתם רוצים לשמור.
ואת כל השאר? אפשר לתרום, למכור, או למחזר. אבל הכי חשוב, תעשו את זה מתוך בחירה, לא מתוך כפייה. כי אם תרגישו שאתם מוותרים על משהו יקר לכם, המינימליזם הזה לא יחזיק מעמד.
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. היו לי הרבה רגעים של תסכול, של "אני לא מצליחה, זה לא בשבילי". אבל לאט לאט, התחלתי להבין שמינימליזם הוא לא יעד, אלא מסע. הוא דרך חיים. הוא תהליך של גילוי עצמי, של הבנה מה באמת חשוב לי, ושל בחירה לחיות חיים יותר מודעים, יותר פשוטים, ויותר מספקים.
ואם אתם שואלים את עצמכם "אבל מה אם אני אוהב/ת חפצים? זה אומר שאני לא יכול/ה להיות מינימליסט/ית?", אז התשובה היא חד משמעית: ממש לא!
הנה תובנה קטנה אבל משמעותית: להיות מינימליסט לא אומר לחיות בלי חפצים, אלא לחיות עם החפצים הנכונים. אלו שאתם אוהבים, שמעוררים בכם רגשות חיוביים, שמשמשים אתכם בצורה משמעותית.
למשל, אני אוהבת ספרים. יש לי המון ספרים. ואני לא מתכוונת לוותר עליהם. אבל אני גם מודעת לכך שלא כל הספרים שלי הם באמת "הספרים הנכונים". אז אני מדי פעם עוברת על הספרים שלי, ומוודאת שהם עדיין מעניינים אותי, שהם עדיין רלוונטיים לי, שהם עדיין גורמים לי להרגיש משהו. ואת כל השאר, אני תורמת לספריות או לחברים.
תראו, אני לא אגיד לכם שזה תהליך קל. זה דורש זמן, מחשבה, ואפילו קצת אומץ. אבל אני מבטיחה לכם שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מינימליזם הוא לא על איך הבית שלכם נראה, אלא על איך אתם מרגישים בתוכו.
אז מה דעתכם? מוכנים לצאת למסע הזה איתי? מהו החפץ הראשון שהייתם שוקלים לשחרר, ולמה? שתפו אותי בתגובות!
