היי, אני נעמה. ואם אתם כאן, יש סיכוי לא רע שאנחנו חולקים משהו משותף – מוח שקצת קשה לו לשבת בשקט. הפרעת קשב, אתם יודעים. שנים שמעתי על טכניקת פומודורו. "25 דקות עבודה, 5 דקות הפסקה, איזה קל זה נשמע!" – חשבתי, עם הציניות האופיינית לי. אבל בפועל? סיוט.
אבל רגע לפני שאני מספרת לכם למה בהתחלה זה לא עבד בשבילי, בואו נדבר שנייה על למה בכלל ניסיתי. כי האמת, אני שונאת תחושת כישלון. במיוחד כשמדובר בדברים שנראים כל כך פשוטים לאחרים. וזה בדיוק העניין, נכון? מה שנראה פשוט לאחרים, לנו יכול להרגיש כמו טיפוס על האוורסט בלי חמצן.
אז למה פומודורו? כי שמעתי שזה עוזר לפרק משימות גדולות לחתיכות קטנות, ניתנות לעיכול. ובתור מישהי שרואה משימה גדולה ומיד מתחילה לחשוב על דברים אחרים לגמרי (למה השמיים כחולים? מה אכלתי אתמול? האם לחתול שלי יש תכניות להשתלט על העולם?), זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מציל חיים.
הניסיון הראשון שלי? אסון.
25 דקות? הצחקתם אותי. אחרי 5 דקות כבר בדקתי אינסטגרם, אחרי 10 כבר חשבתי על ארוחת ערב, ואחרי 15 כבר שכחתי בכלל מה עשיתי קודם. ה"הפסקות" הפכו למרתון של סקירול אינסופי. הרגשתי יותר מתוסכלת מבדרך כלל.
אבל אז, מתוך תסכול טהור, הבנתי משהו: הבעיה היא לא בפומודורו, הבעיה היא בי.
התובנה המפתיעה? התאמה אישית.
אוקיי, אז פומודורו קלאסי לא עובד לי. ביג דיל. מה כן יכול לעבוד? התחלתי לחקור. קראתי מאמרים על הפרעת קשב ופרודוקטיביות (למשל, מחקרים שמראים שקצב לב משתנה יכול להשפיע על יכולת הריכוז – פרט מעניין, נכון?). דיברתי עם חברים עם הפרעת קשב (תודה, חברים! אתם מצילים אותי). והבנתי שאני צריכה להתאים את הטכניקה לצרכים שלי.
זה לא מתכון, זה כיוון.
מה עשיתי? הנה כמה דברים שאולי יעזרו גם לכם:
- הקטנתי את ה"פומודורו": 25 דקות היו ארוכות מדי. התחלתי עם 15 דקות עבודה, 5 דקות הפסקה. אחר כך עברתי ל-20/5. תנסו, תראו מה עובד בשבילכם. הנה טיפ: השתמשו באפליקציה שחוסמת אפליקציות אחרות בזמן העבודה. זה הציל אותי מאינסטגרם לא פעם ולא פעמיים.
- הגדרתי הפסקות פעילות: סקירול באינסטגרם לא נחשב הפסקה. זה רק מגביר את הגירוי. במקום זה, קמתי, עשיתי כמה תרגילי מתיחות, שתיתי מים, הסתכלתי על הנוף. משהו שבאמת מאפשר למוח להירגע.
- שילבתי את ה"היפר-פוקוס" שלי: לאנשים עם הפרעת קשב יש את היכולת המדהימה הזו להיכנס ל"היפר-פוקוס" – מצב של ריכוז מוחלט. במקום להילחם בזה, למדתי לנצל את זה. אם אני מרגישה שאני בתוך זה, אני ממשיכה לעבוד גם אחרי 25 דקות. כי למה לעצור משהו שעובד?
- הייתי סבלנית: זה לא קרה בן לילה. היו ימים שבהם פשוט לא הצלחתי להתרכז. וזה בסדר. למדתי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. להבין שלא כל יום יהיה מושלם.
האם פומודורו פתרה את כל הבעיות שלי? ברור שלא. אני עדיין מתקשה להתרכז לפעמים. אני עדיין בודקת את הטלפון כל חמש דקות (טוב, אולי קצת פחות). אבל עכשיו, יש לי כלי שעוזר לי להתמודד.
זה לא קסם, זו עבודה עצמית.
אז מה למדתי מכל זה? קודם כל, שלנסות דברים חדשים זה תמיד שווה את זה, גם אם זה מפחיד. דבר שני, שחשוב להתאים את הכלים לצרכים האישיים שלנו. ודבר שלישי, שהכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהדרך.
אז קחו את זה ככה: פומודורו יכולה להיות כלי מדהים. אבל זה לא כלי אחד שמתאים לכולם. זה כלי שצריך להתאים אותו לכם.
אז, מה אתם חושבים? האם ניסיתם פעם את טכניקת פומודורו? מה עבד לכם, ומה לא? אשמח לשמוע בתגובות! אולי נלמד אחד מהשני משהו חדש.
