אני זוכרת בבירור את הרגע הזה. שש בבוקר, השעון מצלצל בזעם, ואני? אני שונאת את העולם. שונאת את השעון המעורר, שונאת את האור, שונאת בעיקר את עצמי על זה שאני לא מצליחה לקום בשמחה כמו כל האנשים האלה באינסטגרם.
אז מה השתנה? איך הפכתי משנאת בוקר כרונית למישהי שמחכה לרגע הזה של השקט שלפני שהעולם מתעורר? זו לא קסם, זו עבודה. וזה גם לא משהו שקרה בן לילה.
אני רוצה להבטיח לך משהו: אחרי שתקראי את זה, אולי לא תתחילי לקפוץ משמחה כל בוקר, אבל תביני איך אפשר להתחיל להרגיש קצת יותר... אנושיות. קצת יותר שליטה בבוקר שלך. וכן, אולי אפילו תגלי בו משהו נעים.
מה למדתי מטעות שעשיתי שוב ושוב?
הטעות הכי גדולה שלי הייתה להאמין ש"בוקר טוב" חייב להיות משהו גרנדיוזי. אימון כושר מטורף, מדיטציה של שעה, ארוחת בוקר מושקעת... כאילו שאם אני לא עושה את כל זה, אני נכשלת.
אבל האמת היא הפוכה לגמרי. מה שעבד לי בסוף זה הפשטות. זה הצעדים הקטנים. זה להקשיב לגוף שלי במקום למה ש"צריך" לעשות.
תחשבי על זה רגע - כמה פעמים ניסית דיאטה קיצונית ונשברת אחרי שבוע? זה אותו הדבר עם בוקר "מושלם".
אגב, קראתי מחקר מעניין באוניברסיטת הרווארד (למשל, המחקרים של ד"ר אליזבת בלקהבורן על הטלומרים והקשר שלהם לסטרס1), שמראה איך לחץ כרוני משפיע בצורה דרמטית על הבריאות שלנו. ומה יותר מלחיץ מלקום בבוקר ולהרגיש שאנחנו כבר בפיגור?
אז מה עושים? מתחילים בקטן. אבל באמת קטן.
רגע, מה זה בכלל "קטן"?
קטן בשבילי התחיל מלהניח כוס מים ליד המיטה בלילה. ככה, הדבר הראשון שאני עושה זה לשתות מים. מים! איזה כיף זה. זהו. זה כל מה שצריך.
אחר כך הוספתי עוד משהו קטן: חמש דקות של נשימות מודעות. לא מדיטציה מתוחכמת, פשוט לשים לב לאוויר שנכנס ויוצא. אפילו אפליקציה פשוטה כמו Headspace יכולה לעזור בהתחלה.2
זהו. זה כל הסיפור. בהתחלה לפחות.
האמת? חשבתי שזה לא יעבוד. הייתי סקפטית. חשבתי שאני צריכה יותר.
אבל זה עבד. למה? כי זה היה ריאלי. כי לא הייתי צריכה לשנות את כל החיים שלי כדי להכניס את זה.
מתי "הקטן" הזה הופך למשהו גדול?
כאן מגיע החלק המפתיע. כשאנחנו מתחילים לעשות משהו קטן באופן עקבי, הוא מתחיל להשפיע על שאר היום שלנו.
זה כמו אפקט דומינו. כשאני שותה מים, אני פחות צמאה. כשאני עושה נשימות מודעות, אני פחות לחוצה. ואז, פתאום, יש לי יותר אנרגיה לעשות דברים אחרים.
אולי אני בוחרת לאכול ארוחת בוקר יותר בריאה. אולי אני יוצאת להליכה קצרה. אולי אני מתחילה לעבוד על הפרויקט שתמיד דחיתי.
אבל זה לא בכפייה. זה מתוך רצון. כי פתאום יש לי יותר מקום בראש ובלב.
מה קורה כשנכשלים?
ברור שנכשלים. ברור שיש ימים שאני קמה ושוכחת לשתות מים. ברור שיש ימים שאני מדלגת על הנשימות. זה בסדר.
הסוד הוא לא לוותר. לא להפוך את הכישלון להוכחה שאני "לא מסוגלת". פשוט לחזור למסלול מחר.
אני חושבת שהכישלונות הם חלק מהמסע. הם מזכירים לנו שאנחנו בני אדם.
אז מה הלאה?
אני לא יכולה להגיד לך מה יעבוד בשבילך. כל אחת צריכה למצוא את ה"קטן" שלה. את הדבר הזה שגורם לה להרגיש קצת יותר טוב בבוקר.
אבל אני כן יכולה להגיד לך - תנסי. תתחילי בקטן. תהיי סבלנית עם עצמך. ותזכרי, את לא לבד. כולנו מנסים להבין איך להיות בני אדם בבוקר.
מה ה"קטן" שלך? ספרי לי בתגובות! אני באמת רוצה לדעת.
1 Blackburn, E. H., Epel, E. S., & Lin, J. (2015). Human telomere biology: a contributory and interactive factor in aging, disease risks, and protection. Science, 350(6265), 1193-1198.
2 Headspace: https://www.headspace.com/
