היי, אני נעמה. ולא, אני לא הולכת להטיף לכם על כמה המסכים רעים. כולנו יודעים את זה, נכון? הבעיה היא לא הידע, אלא הפער בינו לבין איך שאנחנו באמת חיים.
אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות מצמררת. שבת בצהריים, שמש מלטפת, ציפורים מצייצות. הייתי אמורה להיות בהיי, לא? אבל מצאתי את עצמי שוכבת במיטה, גוללת באינסטגרם בתחושה חמוצה של החמצה. החמצה של מה? של החיים עצמם, שחלפו לי מול העיניים דרך מסך זכוכית קטן.
ואז זה היכה בי: אני לא חיה את החיים שלי. אני חיה גרסה מרוטשת, מעובדת, ומסוננת של החיים של אחרים. וזה לא הספיק לי.
אני מניחה שחלקכם מרגישים ככה לפעמים, נכון? התחושה הזו של "אני אמור/ה להיות עושה משהו אחר". הבטחה רגשית: אני רוצה שתדעו שזה אפשרי להשתחרר מזה. הבטחה פרקטית: אני הולכת לשתף אתכם במסע שלי, עם הכשלים, ההצלחות, והתובנות המפתיעות שמצאתי בדרך.
ההתמכרות השקטה: האם אנחנו באמת בוחרים אוטומטית?
קל להאשים את המסכים. אבל האמת מורכבת יותר. אנחנו לא קורבנות חסרי אונים. יש משהו במנגנון ההתמכרות הזה שקשור גם לבחירה שלנו, גם אם היא לא מודעת. פרופסור ניר אייל, בספרו "בלתי ניתן לעצירה" (Eyal, N. (2019). Indistractable: How to Control Your Attention and Choose Your Life. BenBella Books.), טוען שהסחות דעת הן לרוב בריחה ממשהו פנימי, מתחושות לא נעימות או משימות מאתגרות.
וואו.
כשקראתי את זה, זה פתאום נפל לי האסימון. הרי לא סתם גללתי באינסטגרם. ברחתי מהמשימה המאיימת של כתיבת המאמר הזה! הפחד מכישלון, הצורך להיות מושלמת – כל אלה דחפו אותי חזרה למסך, למקום הבטוח והמוכר.
אבל הנה הפרדוקס: ככל שברחתי יותר, הרגשתי יותר גרוע. כמו מעגל קסמים שלילי שרק הולך ומחמיר.
"דיטוקס דיגיטלי": לא פתרון קסם, אבל התחלה טובה
אז החלטתי לנסות "דיטוקס דיגיטלי". שבוע בלי סמארטפון. נשמע מפחיד? לגמרי. אבל הייתי נואשת.
יום ראשון היה סיוט. חרדת נטישה אמיתית! בדקתי באופן אוטומטי את הכיס שלי כל חמש דקות. הרגשתי מנותקת, כאילו פספסתי משהו חשוב. אבל אז... משהו התחיל לקרות.
התחלתי לשים לב לדברים סביבי. הצבעים, הקולות, הריחות. דיברתי עם אנשים פנים אל פנים. קראתי ספר (אמיתי, עם דפים!). יצאתי לטייל בטבע. גיליתי עולם שלם שחיכה לי מעבר למסך.
אבל לא הכל היה ורוד. היו רגעים של תסכול, שיעמום, וגעגוע עז לניוזפיד האינסופי. ופה למדתי משהו חשוב: הדיטוקס הדיגיטלי הוא לא פתרון קסם. הוא רק כלי, אמצעי להשגת מטרה. המטרה היא לא להימנע ממסכים לנצח, אלא ליצור מערכת יחסים בריאה ומאוזנת איתם. זו לא הימנעות, אלא בחירה מודעת.
הטריק הקטן ששינה את הכל: להחליף "למה לא?" ב"מה כן?"
אחרי הדיטוקס, הבנתי שאני צריכה לשנות את הגישה שלי. במקום להתמקד במה שאני צריכה להפסיק לעשות (לגלול באינסטגרם), התחלתי להתמקד במה שאני רוצה לעשות (לכתוב, לצייר, לבלות עם חברים).
זה נשמע פשוט, נכון? אבל השינוי הזה היה משמעותי. פרופ' אמילי אספהאני סמית', בספרה "הכוח שבמשמעות" (Esfahani Smith, E. (2017). The Power of Meaning: Crafting a Life That Matters. Crown.), מדברת על החשיבות של מציאת משמעות בחיים. היא טוענת שחיפוש אחר משמעות הוא לא מותרות, אלא צורך בסיסי של האדם.
ואולי, רק אולי, זה מה שחסר לנו בעידן הדיגיטלי. אנחנו עסוקים בלצרוך מידע, בידור, ותשומת לב, אבל שוכחים ליצור, לתרום, ולהיות חלק ממשהו גדול מאיתנו.
אז התחלתי לשאול את עצמי: מה הדברים שגורמים לי להרגיש חיה? מה הדברים שמעניקים לי משמעות? והתחלתי להשקיע בהם יותר זמן ואנרגיה.
זה לא אומר שהפסקתי לגמרי להשתמש במסכים. אבל עכשיו אני עושה את זה מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך אוטומט. אני משתמשת בהם ככלי, ולא כמפלט.
החיים האמיתיים מחכים לך (מחוץ למסך)
אז מה למדתי מכל המסע הזה? קודם כל, שאין פתרונות קסם. שנית, שההתמכרות למסכים היא לא רק בעיה טכנולוגית, אלא גם בעיה אנושית. ושלישית, שהחיים האמיתיים, עם כל המורכבות והיופי שלהם, מחכים לנו מעבר למסך.
אני עדיין בתהליך. עדיין נאבקת לפעמים בפיתוי לגלול שעות באינסטגרם. אבל עכשיו יש לי כלים, מודעות, ובעיקר – רצון אמיתי לחיות חיים מלאים יותר, אותנטיים יותר, ומחוברים יותר לעצמי ולעולם סביבי.
מה איתכם? מה הדבר האחד שאתם יכולים לעשות היום כדי להקדיש קצת פחות זמן למסכים, וקצת יותר זמן לחיים האמיתיים?
