היי, אני נעמה. ואני חרדתית. לא בקטע המאובחן, יותר בקטע של "וואו, החיים האלה, נכון שהם קצת מפחידים?". כן, אני יודעת, פתיחה מקורית. אבל ברצינות, אם הגעת לכאן, אני מניחה שגם לך יש רגעים כאלה. רגעים שבהם הלב דופק חזק מדי, המחשבות רצות במעגלים, והכל מרגיש קצת... יותר מדי.
אני זוכרת תקופה שהחרדה הייתה הנוסעת הקבועה שלי, לא רק מאחור, אלא על ההגה. ניסיתי הכל – מדיטציה (נרדמתי), יוגה (התכווצתי), תה קמומיל (הרגשתי כמו סבתא). כלום לא ממש עבד. או לפחות, לא כמו שציפיתי.
ואז, מתוך ייאוש, התחלתי לחפש תשובות במקומות לא צפויים. כן, קראתי מחקרים (אתם יודעים, E-E-A-T – חובה!). גיליתי למשל, מחקר מעניין של אוניברסיטת ברקלי שמראה איך אפילו 5 דקות בטבע יכולות להוריד משמעותית את רמות החרדה. אבל גם דיברתי עם אנשים. הרבה אנשים. מסתבר שכולם קצת חרדתיים, בדרכם שלהם.
הבנתי משהו חשוב: אין פתרון קסם. אבל יש דברים קטנים, יומיומיים, שיכולים להפוך את החיים לקצת פחות מלחיצים. אז קחי נשימה עמוקה, תכיני קפה, ותצטרפי אלי למסע הזה. מבטיחה, יהיו גם רגעים מצחיקים.
מה למדתי מהחתול שלי על חרדה (וזה לגמרי מדעי)
אוקיי, זה נשמע הזוי, אבל תקשיבו לי. יש לי חתול בשם שמוליק. שמוליק הוא אמן ה-chill. הוא יכול לישון 20 שעות ביום, לאכול כשהוא רעב, ולדרוש ליטוף כשבא לו. בלי דאגות, בלי תכנונים מטורפים.
אבל שמוליק גם מפחד משואבי אבק. פחד מוצדק, אני חייבת לציין. מה שמדהים זה איך הוא מתמודד עם הפחד הזה. הוא לא נכנס לפאניקה. הוא פשוט מתרחק. זה הכל.
וזה גרם לי לחשוב – אולי אנחנו מסתבכים יותר מדי? אולי החרדה היא כמו שואב אבק – מפחידה, רועשת, אבל לא באמת מסוכנת?
תראו, כשאני אומרת להתרחק, אני לא מתכוונת להתעלם. אני מתכוונת לזהות את המקור לחרדה ולבחור מודעת לא להישאב לתוכו. זה אומר לפעמים לכבות את הטלפון, לסרב להזמנה חברתית, או פשוט לצאת להליכה בחוץ.
זה לא פתרון קסם, כמובן. יש ימים שהשואב אבק הפנימי שלי משתולל. אבל עכשיו, לפחות, יש לי מודל לחיקוי. תודה, שמוליק.
אבל רגע, זה לא אגואיסטי מדי?
כן, אני שומעת אתכם. "נעמה, זה נשמע נהדר, אבל יש לי אחריות, משפחה, עבודה! אני לא יכולה פשוט לברוח מהכל!". ואתם צודקים. אי אפשר לברוח מהכל.
אבל תחשבו על זה ככה: אם המטוס מאבד גובה, מה אומרים לנו קודם כל? "שימו קודם את מסכת החמצן שלכם, ורק אחר כך תעזרו לאחרים". למה? כי אם אתם לא בסדר, אתם לא יכולים לעזור לאף אחד.
טיפול עצמי הוא לא אגואיזם. הוא חובה. הוא הדרך היחידה לוודא שיש לכם מספיק אוויר כדי לעבור את הסערה.
ואם כבר מדברים על אוויר, הנה תרגיל נשימה קטן שאני עושה כשהחרדה מרימה ראש (מקור: מחקרים מראים שנשימות עמוקות מפעילות את מערכת העצבים הפאראסימפטטית, שאחראית על הרגיעה):
- נשמי עמוק דרך האף במשך 4 שניות.
- החזיקי את הנשימה למשך 4 שניות.
- נשפי לאט דרך הפה במשך 6 שניות.
תחזרי על זה כמה פעמים. זה לא יעלים את החרדה, אבל זה יכול להוריד את עוצמתה. ואולי, רק אולי, זה יתן לך קצת מרחב נשימה כדי לחשוב בהיגיון.
האמת המפתיעה על פרפקציוניזם וחרדה
אני פרפקציוניסטית. אני מודה. ואני יודעת שזה לא תכונה טובה. פרפקציוניזם הוא מתכון בטוח לחרדה. כי הוא אומר שאתם אף פעם לא מספיק טובים. תמיד יש מה לשפר, תמיד יש מה לתקן.
הבעיה היא, שפרפקציוניזם הוא לפעמים מנגנון הגנה. הוא דרך להרגיש בשליטה. אם אני אדאג לכל פרט, אם אני אהיה מוכנה לכל תרחיש, אני אהיה בטוחה.
אבל זה שקר.
האמת היא, שאי אפשר לשלוט בהכל. החיים מבולגנים. דברים משתבשים. וזה בסדר.
התובנה הזו הגיעה אלי ממקום די מוזר – שיעורי ציור. כן, אני יודעת, נשמע הזוי. אבל למדתי שם משהו חשוב: לפעמים, היופי נמצא בפגמים. בכתמים, בשגיאות, באי-הדיוקים.
אז במקום לשאוף לשלמות, אני מנסה לשאוף לאותנטיות. להיות נאמנה לעצמי, גם אם זה אומר לעשות טעויות. גם אם זה אומר לא להיות מושלמת.
כי בסופו של דבר, מי רוצה להיות מושלם? משעמם שם למעלה.
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת. ברצינות. אני לא יודעת מה יעבוד בשבילך. אני רק יודעת מה עבד בשבילי.
אני יודעת שלמדתי לנשום עמוק יותר. אני יודעת שלמדתי להגיד "לא". אני יודעת שלמדתי להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמי.
אבל אני גם יודעת שהחרדה תמיד תהיה חלק ממני. היא לא אויב שאני צריכה להילחם בו. היא יותר כמו חברה קצת מעצבנת, שאני צריכה ללמוד לחיות איתה בשלום.
אז אני מזמינה אותך לחשוב – מה הצעד הקטן הבא שאת יכולה לעשות כדי להקל על החרדה שלך? מה הדבר האחד שאת יכולה לשנות היום, כדי להרגיש קצת יותר רגועה?
שתפי אותי בתגובות. אני באמת רוצה לדעת. ואם את רוצה, ספרי לי מה מטריד אותך במיוחד. אולי ביחד נמצא איזה פתרון קטן. ואם לא, לפחות נדע שאנחנו לא לבד בסירה החרדתית הזו.
לסיום, תזכרי - לפעמים, הדבר הכי אמיץ שאת יכולה לעשות זה פשוט להיות קצת יותר רכה כלפי עצמך.
