היי, נעמה כאן. את יודעת מה הכי מעצבן אותי? כשאני תקועה בהחלטה. שעות, ימים, לפעמים שבועות של מחשבות טורדניות, שיחות אין סופיות עם חברות, רשימות יתרונות וחסרונות שממלאות מחברות שלמות. נשמע מוכר?
פעם חשבתי שדחיית החלטות היא סימן לבגרות, כאילו אני שוקלת הכל בכובד ראש. איזו טעות! גיליתי שזה בעיקר סימן לפחד. פחד מטעויות, פחד משינוי, פחד מלקחת אחריות. ומה הכי גרוע? הפחד הזה משתק. הוא מונע ממני להתקדם, לנסות דברים חדשים, פשוט לחיות!
אז החלטתי לשנות. לקחת שליטה. לא, אני לא אומרת שהפכתי למכונת החלטות חסרת רגשות. ממש לא. אבל למדתי כמה טריקים, כמה נקודות מבט, שמאפשרות לי לקבל החלטות מהר יותר, בביטחון גדול יותר, ועם הרבה פחות דרמה.
מה ההבדל בין החלטה מוצלחת להחלטה שגורמת לי לרצות להיעלם?
אני חושבת שההבדל טמון בגישה. במקום לראות בהחלטה משהו סופי ומוחלט, משהו ש"יקבע את גורלי", אני מנסה לראות בה ניסוי. כן, ניסוי! כמו במעבדה. אם יצליח - מעולה. אם לא - למדתי משהו.
עכשיו, אני יודעת מה את חושבת: "נעמה, קל לך להגיד. את לא מכירה את ההחלטה הספציפית שלי!". ואת צודקת. אני לא יודעת אם את צריכה לעזוב את העבודה, לעבור דירה, או סתם לבחור בין שתי שמלות לחתונה של חברה. אבל אני כן יודעת איך אפשר לגשת לכל החלטה בצורה יותר יעילה.
לפני כמה שנים, קראתי מחקר (אני חושבת שזה היה באוניברסיטת פרינסטון, אבל אל תתפסו אותי במילה) על "עייפות החלטות". הרעיון הוא שאנחנו מקבלים כל כך הרבה החלטות קטנות במהלך היום (מה ללבוש, מה לאכול, איך להגיב למייל מעצבן), שבסוף היום המוח שלנו פשוט קורס. אין לו יותר אנרגיה לקבל החלטות חשובות.
וזה בדיוק הזמן שבו אנחנו נופלים למלכודת הדחייה.
אז מה עושים? קודם כל, מודעים לזה. מבינים שאם אנחנו מנסים לקבל החלטה גורלית בשעה עשר בלילה אחרי יום עבודה מטורף - הסיכויים שלנו להצליח לא גבוהים במיוחד.
אבל מודעות זה רק הצעד הראשון. הצעד השני הוא לייצר לעצמנו סביבה תומכת החלטות. איך עושים את זה? הנה כמה רעיונות:
- מצמצמים את כמות ההחלטות הקטנות: קובעים תפריט שבועי מראש, מכינים מראש את הבגדים ליום המחרת, יוצרים רשימת קניות קבועה. כל החלטה קטנה שאנחנו חוסכים לעצמנו משחררת אנרגיה להחלטות הגדולות.
- נותנים להחלטה זמן: אל תצפו לקבל החלטה גורלית בתוך חמש דקות. תנו לעצמכם כמה ימים, תחשבו על זה, תתייעצו עם אנשים שאתם סומכים עליהם. אבל שימו לב - לא יותר מדי! אחרת אנחנו חוזרים למעגל הדחייה.
- מתמקדים בערכים שלנו: מה הכי חשוב לנו בחיים? מה הערכים שמנחים אותנו? כשההחלטה שלנו תואמת את הערכים שלנו, יהיה לנו הרבה יותר קל לקבל אותה. למשל, אם חשוב לי ביטחון כלכלי, אני אולי אבחר בעבודה יציבה יותר על פני עבודה יצירתית יותר, גם אם היא מסקרנת אותי יותר.
אני זוכרת מקרה ספציפי שבו הייתי צריכה להחליט אם לקחת פרויקט פרילנס עצום. זה היה יכול להכניס לי הרבה כסף, אבל זה גם היה אומר שאני אצטרך לעבוד מסביב לשעון במשך כמה חודשים טובים. בהתחלה, התלהבתי מהכסף. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שזה יפגע בבריאות שלי, בזמן האיכות שלי עם המשפחה והחברים, ובכלל בשמחת החיים שלי. ואז הבנתי שזה פשוט לא שווה את זה. החלטתי לוותר על הפרויקט, ואני לא מצטערת על זה לרגע. (מקור: התובנה האישית הזו התחדדה אחרי קריאת הספר "The Power of Full Engagement" של Jim Loehr ו-Tony Schwartz, שמדבר על ניהול אנרגיה ולא רק זמן).
אבל מה קורה כשאנחנו עדיין תקועים? מה קורה כשאנחנו מנסים הכל, ועדיין לא מצליחים להחליט?
פה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה קצת יותר עמוקה: ממה אנחנו באמת מפחדים?
לפעמים, הפחד הוא לא מההחלטה עצמה, אלא מההשלכות שלה. אנחנו מפחדים מהשינוי, מהלא נודע, ממה שאנשים יגידו. אנחנו מפחדים להיכשל.
אז הנה סוד קטן: כולם נכשלים. כולם טועים. זה חלק מהחיים. ואם אנחנו לא טועים, סימן שאנחנו לא מנסים מספיק. (אגב, שמעתי פעם את המשפט הזה בראיון עם יזם מצליח. אני מצטערת שאני לא זוכרת מי זה היה, אבל זה נשאר איתי).
כישלון הוא לא סוף העולם. הוא בסך הכל הזדמנות ללמוד משהו ולנסות שוב.
אבל איך מתמודדים עם הפחד? איך עוברים את המחסום הזה?
אני מצאתי שתי טכניקות שעוזרות לי מאוד:
- תרחיש הגרוע מכל: דמיינו את התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות אם תקבלו את ההחלטה שאתם כל כך מפחדים ממנה. מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות? ואז, שאלו את עצמכם: האם אני באמת לא יכול/ה להתמודד עם זה? האם זה באמת סוף העולם? ברוב המקרים, התשובה היא לא.
- חמלה עצמית: דברו אל עצמכם כמו שהייתם מדברים אל חבר/ה טוב/ה שנמצא/ת במצב שלכם. תנו לעצמכם חיבוק, תזכירו לעצמכם שאתם עושים את הכי טוב שאתם יכולים. זה נשמע קצת קיטשי, אני יודעת, אבל זה עובד.
אני מודה, עדיין קשה לי לקבל החלטות לפעמים. אבל היום, אני כבר לא נותנת לפחד להשתלט עליי. אני מנסה להתמקד במה שחשוב לי, בערכים שלי, ולזכור שכל החלטה היא בסך הכל ניסוי. ואם אני טועה - אז טעיתי. לא נורא. אפשר ללמוד מזה ולהמשיך הלאה.
אז מה איתך? איזו החלטה מטרידה אותך עכשיו? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם תקבלי אותה? אני מזמינה אותך לשתף אותי, ואולי יחד נמצא דרך להקל על התהליך. כי בסופו של דבר, אנחנו לא לבד.
