האמת? שנים חייתי בפחד נוראי. פחד לעשות טעויות. כל פרויקט, כל משימה, הפכו למבחן קיומי. הלחץ היה עצום. ואז, יום אחד, פשוט נשברתי. הבנתי ש"מושלם" זה לא רק בלתי אפשרי, זה משתק. אבל מה עושים כשמצוינות היא חלק מה-DNA? איך משחררים את הפרפקציוניסט בלי לוותר על הסטנדרטים הגבוהים?
אני יודעת, זה נשמע כמו פרדוקס. לוותר על פרפקציוניזם, אבל עדיין לשאוף למצוינות? איך זה בכלל אפשרי? התשובה, כמו תמיד, מורכבת יותר ממה שנדמה.
הפכתי להיות חברה של כישלון.
כן, קראתם נכון. פעם כישלון היה האויב הכי גדול שלי. היום? הוא מורה דרך. מחקרים מראים (Carol Dweck, Mindset) שאנשים שמאמינים ביכולת שלהם ללמוד ולגדול (growth mindset) מגיעים להישגים גבוהים יותר מאלו שמאמינים שהכישורים שלהם הם קבועים (fixed mindset). זה נשמע פשוט, אבל היישום דורש שינוי תפיסתי עמוק.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהעזתי להציג מצגת בפני קהל גדול. חודשים התכוננתי, כתבתי כל מילה, תרגלתי שוב ושוב. ואז, באמצע, פשוט שכחתי הכל. עמדתי שם, המומה, מול מאות אנשים. השפלה? בטח. אבל גם שיעור חשוב: אף אחד לא מושלם, וזה בסדר. עכשיו, אני תמיד מזכירה לעצמי: "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?". התשובה בדרך כלל מגוחכת.
אז איך זה עובד בפועל?
- הגדרת מחדש של "מושלם": מושלם זה לא היעדר טעויות, אלא היכולת ללמוד מהן ולהשתפר.
- מיקוד בהתקדמות, לא בתוצאה: במקום לשאוף ל"מוצר" מושלם, התמקדו בתהליך הלמידה והצמיחה.
- חגיגת כישלונות: כן, שמעתם נכון. תאמינו לי, אחרי כמה כישלונות מתחילים להרגיש בנוח איתם. אני כבר חושבת על חולצה עם הכיתוב "אני אוהבת להיכשל".
- קבלה עצמית: הכי קשה, אבל הכי חשוב. להבין שאתם מספיק טובים, גם עם הפגמים.
הנה שאלה שאני שואלת את עצמי לעיתים קרובות: האם אני נהנית מהדרך? כי אם התשובה היא לא, כנראה שהפרפקציוניזם השתלט מחדש.
"מספיק טוב" הוא מספיק טוב.
משפט מפתח. פעם הייתי מזדעזעת ממנו, היום הוא המנטרה שלי. במקום לשאוף ל"מושלם", אני שואפת ל"מספיק טוב" – שזה אומר: עשיתי את המיטב שלי עם הכלים והזמן שעמדו לרשותי. זה משחרר!
אבל רגע, מה עם המצוינות? האם ויתור על פרפקציוניזם לא יוביל לרשלנות? כאן נכנס לתמונה הדיוקן העצמי שלנו: אם מצוינות חשובה לך, לא תוותרי עליה. אבל תעשי את זה ממקום של אהבה לעשייה ולא ממקום של פחד מביקורת.
אני מוצאת השראה בתחומים לא קשורים, כמו אומנות האימפרוביזציה. (Keith Johnstone, Impro) שם מלמדים לא לפחד לטעות, אלא להשתמש בטעויות כהזדמנות ליצירת משהו חדש. זה שיעור חשוב לחיים בכלל.
אז איפה הקאץ'?
האמת? אין פתרונות קסם. הדרך לוותר על פרפקציוניזם היא מסע אישי, עם עליות ומורדות. יש ימים שבהם אני נופלת חזרה לדפוסים ישנים, אבל אני יודעת איך לקום שוב.
וזו כל המטרה: ללמוד להיות סלחנית כלפי עצמך, לאהוב את המסע, וליהנות מהדרך. כי בסופו של דבר, החיים קצרים מדי בשביל לרדוף אחרי "מושלם".
עכשיו תגידי לי את - מה הדבר הכי מפחיד אותך בעשיית טעויות? אני באמת רוצה לדעת.
