האמת? אני מכירה את זה יותר מדי טוב. את הרגע הזה שבו הספה הופכת למגנט, והעולם בחוץ נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אין כוח לקום, אין חשק לעשות כלום, והמחשבה על עוד סדרת טלוויזיה נראית כמו הפעילות המאתגרת ביותר שאני מסוגלת להתמודד איתה. זה קרה לי יותר מפעם אחת, ואני בטוחה שזה קרה גם לך.
פעם, הייתי שופטת את עצמי על הרגעים האלה. "נעמה, את עצלנית! את מבזבזת את הזמן שלך!". אבל אז הבנתי משהו: חוסר מוטיבציה הוא לא פגם אופי. הוא סימפטום. הוא כמו נורה אדומה שנדלקת בלוח המכוונים של הנפש שלנו, ומסמנת שמשהו לא מאוזן.
אז מה עושים כשנדלקת הנורה האדומה הזו? איך קמים מהספה כשבאמת שום דבר לא בא לנו לעשות?
הטעות הנפוצה שכולנו עושים
לפני שאשתף אותך בפתרונות שלי, חשוב לי להגיד משהו: אנחנו נוטים לחפש "פתרונות קסם". אנחנו רוצים פתרון מהיר, מיידי, שיגרום לנו פתאום לרצות לרוץ מרתון או לנקות את הבית. אבל זה לא עובד ככה. מוטיבציה היא לא משהו שאפשר להדליק ולכבות בלחיצת כפתור. היא משהו שצריך לטפח, לבנות אותו לאט לאט.
פעם קראתי מחקר מעניין על הקשר בין תחושת מסוגלות לבין מוטיבציה. החוקרים גילו שאנשים שמאמינים שהם מסוגלים להשיג מטרה מסוימת, נוטים להיות יותר מוטיבציה להשיג אותה (Bandura, A. (1977). Self-efficacy: Toward a unifying theory of behavioral change. Psychological Review, 84(2), 191–215.). זה נשמע מובן מאליו, נכון? אבל מה שמעניין הוא שהחוקרים גם גילו שתחושת המסוגלות הזו לא חייבת להיות מבוססת על ניסיון קודם. לפעמים, מספיק להאמין בעצמנו, גם אם אין לנו הוכחות לכך.
אני זוכרת תקופה שהייתי ממש סקפטית לגבי כל העניין הזה של "אמונה עצמית". חשבתי שזה סתם ניו אייג' ושצריך הוכחות כדי להצליח. ואז ניסיתי את זה. התחלתי להגיד לעצמי שאני מסוגלת, גם כשלא הרגשתי ככה. וזה עבד! לא תמיד, אבל מספיק פעמים כדי להבין שיש בזה משהו.
הצעד הראשון: למה בכלל חשוב לך לקום מהספה?
לפני שאת מתחילה לחפש פתרונות פרקטיים, עצרי רגע ושאלי את עצמך: למה בעצם אני רוצה לקום מהספה? מה יקרה אם לא אקום? מה אני מרוויחה מזה שאני נשארת לשבת?
התשובות לשאלות האלה יכולות להיות מאוד מפתיעות. לפעמים, אנחנו מגלים שהסיבה שאנחנו תקועים על הספה היא לא עצלות, אלא פחד. פחד מכישלון, פחד מדחייה, פחד משינוי.
אני יודעת שזה נשמע קצת פסיכולוגי מדי, אבל באמת שזה משנה את הכל. כשאת מבינה מה מניע אותך, את יכולה להתחיל להתמודד עם זה בצורה יעילה יותר.
הטריק הקטן שיכול לשנות הכל
אוקיי, אז הבנו שהמוטיבציה היא לא קסם, ושאנחנו צריכים להבין למה אנחנו תקועים. אבל מה עושים בפועל? איך קמים מהספה?
הנה טריק קטן שאני אוהבת להשתמש בו: הגדירי משימה קטנה, קטנה מאוד.
אל תנסי לתכנן את כל השבוע שלך. אל תנסי להחליט שאת הולכת להתחיל דיאטה או להתאמן כל יום. פשוט תבחרי משימה אחת קטנה, שממש לא דורשת הרבה מאמץ.
למשל: "אני הולכת להכין לעצמי כוס תה". או: "אני הולכת לפתוח את החלון". או: "אני הולכת להרים את הכביסה מהרצפה".
למה זה עובד? כי זה מוריד את הסף של ההתחלה. זה גורם לך להרגיש שאת מסוגלת לעשות משהו, גם אם זה רק משהו קטן. וברגע שאת עושה משהו, את צוברת תאוצה. את מרגישה קצת יותר אנרגטית, קצת יותר מוטיבציה.
אני זוכרת פעם שהייתי ממש שקועה בדיכאון אחרי פרידה. לא הצלחתי לקום מהמיטה במשך ימים. ואז חברה שלי אמרה לי: "נעמה, פשוט תקומי ותשטפי את הפנים שלך. זה הכל". זה נשמע לי מטומטם, אבל ניסיתי. וזה עבד! אחרי ששטפתי את הפנים, הרגשתי קצת יותר טוב. מספיק טוב כדי לעשות עוד משהו קטן.
הסוד הכי חשוב: חמלה עצמית
אבל הנה הדבר הכי חשוב: תהיי עדינה עם עצמך. אל תשפטי את עצמך על הרגעים האלה שאת מרגישה חסרת מוטיבציה. זה בסדר. זה אנושי.
חוסר מוטיבציה הוא לא סימן לחולשה. הוא סימן לכך שאת צריכה לנוח, להתאושש, להקשיב לעצמך.
תזכרי: את לא צריכה להיות מושלמת. את לא צריכה להספיק הכל. את רק צריכה לעשות את הכי טוב שאת יכולה, ברגע הזה.
ומה אם את לא מצליחה לקום מהספה? זה בסדר. תני לעצמך רשות לנוח. אולי מחר יהיה לך יותר כוח.
אז מה למדנו? חוסר מוטיבציה הוא סימפטום, לא פגם אופי. אנחנו צריכים להבין למה אנחנו תקועים, להגדיר משימות קטנות, ולהיות עדינים עם עצמנו.
אבל השאלה הכי חשובה שנשארה איתי היא: מה הדבר הקטן הזה שאפשר לעשות עכשיו, כדי להרגיש קצת יותר טוב? מה את הולכת לעשות? אני באמת רוצה לדעת.
