אלוורה. שתלתי אותה בלהט נעורים, מלאת הבטחות לשיער בריא, עור קורן וכל מה שביניהם. אבל האלוורה שלי? היא החליטה להיות עקשנית. נקודות חומות, עלים דקיקים, משהו בין צמח נוי עצוב לבדיחה ירוקה.
האמת? התייאשתי.
היא עמדה שם, באדנית החרס היפה, תזכורת מתמדת לכישלון שלי כבעלת צמחים "אורגנית" מדור ה-Z. זרקתי עליה מבט מדי פעם, ממלמלת התנצלות חרישית על שהבאתי אותה לעולם של חוסר השקיה מוחלט ורחמים עצמיים.
ואז, סבתא רחל הגיעה לביקור.
סבתא רחל, אישה מרוקאית קטנה ועוצמתית, עם ידיים שידעו לרקוח תרופות סבתא מופלאות יותר מכל רוקח מודרני. היא הסתכלה על האלוורה שלי, לא אמרה מילה, רק משכה בשפה התחתונה שלה במבט שאומר הכל.
"נעמה," היא אמרה לבסוף, "למה את מתייחסת אליה כמו אל פסל? אלוורה צריכה לדבר איתך, לשמוע ממך."
דיברתי אל צמח? הייתי סקפטית. מאוד. אבל סבתא רחל היא מסוג הנשים שאת לא מתווכחת איתן, במיוחד כשמדובר בתרופות סבתא. היא נטלה את האלוורה ה"מסכנה", כפי שהיא כינתה אותה, גערה בי בעדינות על ההזנחה וציוותה: "תדברי איתה, תספרי לה, תבקשי ממנה."
אז התחלתי לדבר. בהתחלה בלחש, אחר כך בקול רם יותר. סיפרתי לאלוורה שלי על היום שלי, על הפגישה המעצבנת, על הדייט הכושל, אפילו על הפחדים הכי כמוסים שלי. זה נשמע מטופש, אבל משהו קרה.
העלים התחילו להתמלא. הנקודות החומות התפוגגו. הצמח התחיל לגדול, לאט אבל בטוח.
הבנתי משהו חשוב. אלוורה, כמו כל צמח, צריכה טיפול, השקיה ואור שמש. אבל היא גם צריכה... תשומת לב. אכפתיות. לא במובן הניו-אייג'י המוגזם, אלא במובן הפשוט של להכיר בקיומה, להתייחס אליה כחלק מהסביבה שלך.
ואז סבתא רחל הפתיעה אותי שוב.
"אלוורה," היא אמרה, "זה לא רק לשיער ולעור. זה קודם כל ריפוי מבפנים."
הייתי מבולבלת. תמיד ידעתי על הג'ל האלוורה, אבל סבתא רחל דיברה על משהו אחר. היא לקחה עלה גדול, חתכה אותו, סחטה את הג'ל והוסיפה אותו לשייק ירוק עם לימון ונענע.
"זה," היא הכריזה, "מרפא את הנשמה."
השייק היה טעים להפליא, מרענן וחמצמץ. אבל זה לא הטעם שהשאיר אותי המומה. זה היה האפקט. הרגשתי רגועה, מחוברת לעצמי, כאילו משהו נרגע בתוכי.
התחלתי לחקור. גיליתי שאלוורה, מעבר לתכונות המרגיעות והאנטי-דלקתיות שלה (מקור: מחקר שפורסם ב-"Journal of Ethnopharmacology"), מכילה גם חומרים מזינים רבים שיכולים לתמוך בבריאות מערכת העיכול והחיסון (מקור: סקירה מ-"International Immunopharmacology"). אבל זה היה מעבר למדע. זה היה משהו עמוק יותר, משהו שסבתא רחל ידעה אינטואיטיבית.
אלוורה, למדתי, היא כמו החיים עצמם. היא דורשת סבלנות, טיפול, אבל גם... הקשבה. הקשבה לצרכים שלה, הקשבה לצרכים שלך.
השימוש המפתיע שלמדתי מסבתא רחל לא היה רק איך להשתמש באלוורה. הוא היה איך לטפל בעצמי. איך להקשיב לעצמי. איך למצוא ריפוי לא רק בגוף, אלא גם בנפש.
אלוורה לא אוהבת קיצורי דרך. היא מלמדת אותנו סבלנות. היא מלמדת אותנו להתבונן.
מאז, האלוורה שלי פורחת. היא גדולה, ירוקה ובריאה. אבל יותר חשוב, היא תזכורת יומיומית לשיעור החשוב שלמדתי מסבתא רחל: שהריפוי האמיתי מתחיל מבפנים, עם טיפול, סבלנות ואהבה.
אני עדיין מכינה את השייק הירוק שלה מדי פעם. וכן, אני עדיין מדברת עם האלוורה שלי.
אולי זה נשמע טיפשי. אבל זה עובד.
אולי גם אתם צריכים לנסות.
אולי תגלו משהו חדש על עצמכם.
מה אתכם, יש לכם צמח ששינה לכם את התפיסה? שתפו אותי בתגובות!
