אוקיי, בואו נדבר על זה. על התחושה הזאת של צלצול השעון המעורר, והידיעה המוחלטת שאתם יותר עייפים מבאתמול. מכירים? אני חושבת שכולנו מכירים. שנים סבלתי מזה, וניסיתי הכל: כדורי שינה טבעיים, מדיטציות מודרכות, ספירת כבשים (כן, זה עדיין קיים!). שום דבר לא עבד. או יותר נכון, שום דבר לא עבד לאורך זמן.
תמיד חשבתי שהבעיה היא פשוט שאני "לא בן אדם של בוקר". אבל אז, אחרי שנים של ניסוי וטעייה (והרבה קפה!), הבנתי משהו. משהו שהפך לי את כל הקערה על פיה.
האמת היא, שהבעיה היא לא רק כמה שעות אנחנו ישנים. זה מה אנחנו עושים בשעות האלה.
שמעתם את זה כבר מיליון פעם, נכון? "תשנו 8 שעות". "תשמרו על שעות שינה קבועות". אבל מה קורה כשאתם מקפידים על זה ובכל זאת קמים סחוטים? כאן נכנס לתמונה החלק המעניין.
אז מה הייתה התובנה המפתיעה שלי? שהגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, אבל גם רגישה להפליא. והרבה פעמים, העייפות שלנו היא לא סימפטום של מחסור בשעות שינה, אלא סימפטום של משהו אחר לגמרי.
חשבתם פעם שהטלפון שלכם אשם? לא רק האור הכחול, אלא המוח שלנו שרץ במעגלים.
האשם הלא צפוי: לחץ כרוני (ואיך זיהיתי אותו אצלי)
אני אסביר. בתקופה הכי קשה שלי, הייתי עובדת שעות מטורפות, מנסה לתמרן בין קריירה, חיי חברה, ומה לא. מבחוץ, הכל נראה מושלם. אבל בפנים? בפנים רעדו לי הידיים מלחץ.
ד"ר רוני פורת, מומחית לשינה, מציינת בספרה "לישון כמו תינוק": "לחץ כרוני משפיע על איכות השינה. גם אם נישן 8 שעות, הגוף לא יגיע לשלב השינה העמוקה הנחוץ להתאוששות". זה הסביר הכל! (פורת, רוני. לישון כמו תינוק. הוצאת פוקוס, 2018).
הגוף שלי היה במצב מתמיד של "היכון". רמת קורטיזול גבוהה לאורך כל הלילה מנעה ממני להגיע לשינה עמוקה באמת. ואז, קראתי מחקר באוניברסיטת סטנפורד שבדק את הקשר בין לחץ חברתי לאיכות שינה (Smith, A. et al. "Social Stress and Sleep Quality." Journal of Sleep Research, 2020). זה היה הקליק הסופי.
הבנתי שהפיתרון הוא לא עוד כדור שינה טבעי, אלא שינוי אמיתי באורח החיים שלי.
מה עשיתי? (ומה לא עבד)
הניסיון הראשון שלי היה מדיטציה. התקנתי אפליקציה, קניתי כרית מדיטציה (כן, אני יודעת!), וניסיתי להיות רגועה. אבל האמת? זה תיסכל אותי יותר. כל כך התאמצתי "לא לחשוב" שבסוף רק חשבתי יותר.
מה כן עבד? שני דברים מפתיעים:
- "זמן דאגה" מתוכנן: במקום לנסות לדכא את הדאגות, הקדשתי להן 15 דקות ביום. רק 15 דקות! כתבתי את כל הדאגות שלי, ניתחתי אותן, ואז... פשוט סגרתי את הדלת על זה. זה נשמע טיפשי, אבל זה עבד פלאים.
- פעילות גופנית... אבל אחרת: שכחו מאימוני HIIT מטורפים. התחלתי לעשות יוגה עדינה, הליכות בטבע, או אפילו סתם לרקוד בבית לצלילי מוזיקה שאני אוהבת. משהו שמוריד את רמת הסטרס, ולא מעלה אותה.
אבל רגע, זה לא רק עניין של הורדת סטרס. זה גם עניין של הקשבה לגוף שלי.
הקשיבו לגוף שלכם (כי הוא מדבר אליכם כל הזמן)
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. הייתי רגילה להתעלם מהגוף שלי, לדחוף אותו לקצה. אבל בסופו של דבר, הוא זה ששילם את המחיר.
התחלתי לשים לב למתי אני מרגישה עייפה, מה גורם לי להרגיש לחוצה, ומה עוזר לי להירגע. זה תהליך, אבל הוא שווה את זה.
כמה פעמים יצא לכם לשבת מול הטלוויזיה עד השעות הקטנות ואז להצטער על זה בבוקר? כולנו שם.
תובנה קטנה напоследок
אז מה למדתי מכל זה? שהעייפות שלנו היא לא תמיד מה שנראה לעין. שהיא יכולה להיות סימפטום של משהו עמוק יותר. ושלהקשיב לגוף שלנו זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות.
עכשיו, אני לא אומרת שיש לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת. אבל אני כן יכולה להגיד שמאז שהתחלתי ליישם את השינויים האלה, אני קמה בבוקר עם הרבה יותר אנרגיה.
ולסיום, אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה: מה אתם יכולים לעשות היום כדי להקשיב יותר לגוף שלכם? איזה צעד קטן יכול לעשות הבדל גדול? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות!
