אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שעה 4 אחר הצהריים, יום שלישי, גשם זלעפות בחוץ. אני מול המחשב, מנסה נואשות להישאר ערה, והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא "איך אני שורדת את זה?". מכירות את זה? כשאתן מרגישות שהגוף פשוט כבד מדי, והמוח מסרב לשתף פעולה?
אז, האמת, הייתי בטוחה שהתשובה היא עוד כוס קפה (טעות!). חשבתי שאני פשוט צריכה "לדחוף" את עצמי עוד קצת. אבל אז נתקלתי במשהו ששינה לי את כל התפיסה לגבי עייפות - השיטה היפנית. כן, שמעתן נכון. שיטה. לא קסם, לא תרופת פלא, אלא דרך חשיבה אחרת לגמרי.
בהתחלה הייתי סקפטית, חייבת להודות. הרי כבר ניסיתי הכל - שינה, תזונה, פעילות גופנית. מה כבר שיטה יפנית יכולה לחדש לי? אבל משהו בגישה שלהם פשוט קרץ לי. זה לא היה על "איך להספיק יותר", אלא על "איך להיות יותר קשובה לעצמי".
רגע, אז מה בעצם כל כך מיוחד בשיטה היפנית הזו?
הבסיס הוא ההבנה שעייפות היא לא אויב, אלא סימן. סימן שהגוף שלנו צריך משהו. במקום להילחם בסימן הזה, היפנים מלמדים אותנו להקשיב לו. נשמע פשוט, נכון? אבל היישום הוא מה שמאתגר.
אחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא על "אינמוּרי" (Inemuri). שמעתן על זה פעם? זה בעצם "שינה נוכחת". תחשבו על זה ככה: ביפן, מותר לנמנם בפומבי - בפגישות, ברכבת, אפילו בזמן הרצאה. זה לא נחשב חוסר נימוס, אלא סימן לעבודה קשה. מדהים, נכון?
הרי אנחנו, במערב, גדלנו על התפיסה שאסור להיראות עייפים. אנחנו צריכים להיות "און" 24/7. אבל האינמוּרי מלמד אותנו שלפעמים, הדבר הכי אפקטיבי שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט לעצור.
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי בהתחלה. איך אפשר לנמנם באמצע יום עבודה? אבל תחשבו על זה ככה: במקום להילחם בעייפות ולסבול, אנחנו יכולים לקחת הפסקה קצרה, להתאושש, ולחזור לעבודה רעננות יותר.
ניסיתי את זה, ואני חייבת להודות - זה עובד! כמובן, צריך למצוא את המקום והזמן המתאימים. אי אפשר פשוט להירדם באמצע פגישת זום חשובה. אבל גם חמש דקות של עצירת הכל, נשימה עמוקה, והקשבה לגוף יכולות לעשות פלאים.
עכשיו, בואו נדבר על "קאיזן" (Kaizen).
זה עוד מושג יפני שכבש אותי. קאיזן מתייחס לשיפור מתמיד, אבל לא בבום גדול, אלא בצעדים קטנים ויומיומיים. תחשבו על זה ככה: במקום לנסות לשנות את כל החיים שלנו בבת אחת, אנחנו מתמקדים בשיפור אחד קטן בכל יום.
לדוגמה, במקום לנסות להתחיל להתאמן חמש פעמים בשבוע, אנחנו מתחילים בהליכה קצרה של 10 דקות. במקום לנסות לאכול בריא 100% מהזמן, אנחנו מוסיפים עוד ירק אחד לארוחה.
היופי בקאיזן הוא שהוא לא דורש מאיתנו מאמץ עצום. הוא פשוט מאפשר לנו להטמיע שינויים קטנים, שעם הזמן מצטברים להישגים גדולים.
אני זוכרת שפעם קראתי מחקר על קאיזן בארגונים יפניים (לדוגמה, ראו את המאמר הזה ב-Harvard Business Review: [הכנס קישור למאמר רלוונטי על קאיזן]). הוא הראה איך שיפורים קטנים ויומיומיים הובילו לשיפורים עצומים בפריון וביעילות. זה גרם לי להבין שגם בחיים האישיים שלנו, אנחנו יכולים ליישם את אותו העיקרון.
אבל רגע, יש עוד משהו חשוב - "ואבי-סאבי" (Wabi-Sabi).
ואבי-סאבי הוא מושג יפני שמדבר על מציאת יופי באי-שלמות. תחשבו על זה ככה: במקום לשאוף לשלמות, אנחנו מקבלים את הפגמים שלנו ואת העולם כפי שהוא.
איך זה קשור לעייפות? ובכן, כשאנחנו מנסים להיות מושלמים, אנחנו מכניסים את עצמנו ללחץ עצום. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להספיק הכל, לעשות הכל בצורה מושלמת, ואם אנחנו לא מצליחים - אנחנו מרגישים אשמים.
ואבי-סאבי מלמד אותנו לשחרר את הלחץ הזה. הוא מלמד אותנו לקבל את העייפות שלנו, את הפגמים שלנו, ואת החיים כפי שהם. זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על השאיפה לשיפור, אבל זה אומר שאנחנו צריכים להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו.
אני מודה, לקח לי זמן להפנים את זה. אני פרפקציוניסטית בנשמה, אז הרעיון של "לקבל את האי-שלמות" היה קצת זר לי. אבל ככל שהתעמקתי בזה, הבנתי כמה זה משחרר. זה פשוט מאפשר לי להיות יותר נינוחה, יותר סבלנית, ויותר קשובה לעצמי.
אז איפה הטוויסט?
אחרי כל מה שסיפרתי, אתן בטח מצפות לאיזה פתרון קסם. אבל האמת היא שאין כזה. השיטה היפנית לעייפות היא לא פתרון מהיר, אלא דרך חיים. זה תהליך מתמשך של הקשבה לגוף, התאמת קצב, ושחרור מהלחץ להיות מושלמים.
הטוויסט הוא שהתשובה לא נמצאת ב"איך לעשות יותר", אלא ב"איך להיות יותר". איך להיות יותר קשובה לעצמי, איך להיות יותר סבלנית, ואיך להיות יותר נוכחת ברגע.
אני לא יכולה להבטיח לכן שהשיטה היפנית תעלים את העייפות שלכן לחלוטין. אבל אני יכולה להבטיח לכן שאם תיישמו את העקרונות שלה, תתחילו להרגיש אחרת. תתחילו להרגיש יותר בשליטה, יותר רגועות, ויותר מחוברות לעצמכן.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות עייפות, עצרו רגע. נשמו עמוק. הקשיבו לגוף שלכן. ותשאלו את עצמכן - מה אני באמת צריכה עכשיו? אולי זה אינמוּרי קצר, אולי זה קאיזן קטן, ואולי זה פשוט ואבי-סאבי - קבלה של הרגע הזה, כפי שהוא.
אני עדיין לומדת את השיטה היפנית הזו. יש ימים שאני מצליחה ליישם את העקרונות שלה בצורה מושלמת, ויש ימים שאני נופלת חזרה לדפוסים הישנים שלי. אבל אני יודעת שאני במסע, ושאני משתפרת בכל יום.
ומה איתכן? האם אי פעם שמעתן על השיטה היפנית לעייפות? האם יש לכן טיפים משלכן להתמודדות עם עייפות? אשמח לשמוע בתגובות! אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
