אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על נשימה מעגלית. "נשמע כמו עוד טרנד ניו אייג' הזוי," חשבתי לעצמי. הייתי סקפטית, בלשון המעטה. הייתי עסוקה בלשרוד, ללהטט בין עבודה, לימודים, וניסיון לשמור על שפיות. לחץ היה השם השני שלי. אבל משהו בסיפורים ששמעתי על שינוי אמיתי שאנשים חוו, גרם לי לרצות לתת לזה צ'אנס.
ואז הגיע גיל ארבעים. כן, ארבעים. גיל שבו אתה אמור להיות מסודר, לדעת מה אתה עושה. אני? הרגשתי יותר מבולבלת מאי פעם. הלחץ רק גבר.
מה זה בכלל נשימה מעגלית? בגדול, מדובר בטכניקה שבה נושמים בצורה רציפה ומחוברת, בלי הפסקות בין השאיפה לנשיפה. יש כמה וריאציות, אבל ה"בארבעים" מתייחס למספר הנשימות בדקה – קצב שנחשב אופטימלי להפעלת מערכת העצבים הפאראסימפתטית, שאחראית על הרגיעה. (כן, בדקתי את זה מול מחקרים על ויסות עצבי, כמו זה של ד"ר סטיבן פורג'ס על תיאוריית הפולי-וגאלית).
הניסיון הראשון שלי היה… איך לומר בעדינות? קצת מוזר. הרגשתי כאילו אני מנסה לרוץ מרתון בתוך הריאות שלי. הראש הסתחרר, והמחשבות רצו מהר יותר מקודם. "זה בטח לא בשבילי," מלמלתי לעצמי. אבל המדריכה, אישה חכמה בשם דליה, אמרה לי משהו שנשאר איתי: "נעמה, לפעמים כדי להגיע לרגיעה, צריך קודם לעבור דרך הכאוס."
וזה בדיוק מה שעשיתי. המשכתי לתרגל, למרות הספקות. לאט לאט, משהו התחיל להשתנות.
הבנתי שהנשימה שלי היא בעצם מראה של החיים שלי. קטועה, מהירה, לא סדירה. בדיוק כמו קצב החיים שלי.
נקודת המפנה הגיעה כששילבתי את הנשימה המעגלית עם תרגילי מיינדפולנס. במקום רק לנשום, התחלתי להרגיש את הנשימה. להרגיש את האוויר נכנס ויוצא, את תחושת החיות הזו שפועמת בתוכי.
אבל כאן מגיעה נקודה חשובה: נשימה מעגלית היא לא תרופת פלא. היא לא תעלים את הלחץ מהחיים שלכם. אבל היא כן יכולה לתת לכם כלים להתמודד איתו בצורה אחרת.
אני זוכרת תקופה לחוצה במיוחד בעבודה. דדליין שהתקרב, בוס עצבני, וים של מיילים שהיה צריך לענות עליהם. במקום להיכנס לפאניקה, כמו שהייתי עושה בעבר, עצרתי לרגע. עצמתי עיניים, והתחלתי לנשום. ארבעים נשימות בדקה.
ומה קרה? קסם? לא בדיוק. אבל משהו השתנה. הגוף שלי נרגע קצת, המחשבות התחילו להאט, והצלחתי לראות את המצב בצורה יותר צלולה. במקום להגיב מתוך לחץ, יכולתי לבחור תגובה מודעת.
היום, נשימה מעגלית היא חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי. אני משתמשת בה לפני פגישות חשובות, כשעולה בי כעס או תסכול, או פשוט כדי להתחיל את היום בצורה רגועה יותר.
אבל הנה עוד תובנה מפתיעה: לפעמים, הנשימה המעגלית לא עוזרת. לפעמים, הגוף שלי פשוט צריך לנוח. וזה בסדר. להקשיב לגוף זה חלק חשוב מהמסע הזה.
אחד הדברים שלמדתי, וזה אולי הכי חשוב, זה שאנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אנחנו לא צריכים לנשום בצורה מושלמת, או להיות רגועים כל הזמן. אנחנו רק צריכים להיות נוכחים, ולהתייחס לעצמנו בחמלה.
אז, האם נשימה מעגלית בארבעים שינתה לי את החיים? כן, אני חושבת שכן. היא לא פתרה את כל הבעיות שלי, אבל היא נתנה לי כלי עוצמתי להתמודד עם הלחץ, להיות יותר נוכחת, ויותר מחוברת לעצמי.
אבל אולי, יותר מכל, היא לימדה אותי להקשיב לנשימה שלי. להבין שהיא מספרת לי סיפור. סיפור על פחד, על כאב, על שמחה, ועל תקווה.
אז אני שואלת אתכם, מה הנשימה שלכם מספרת לכם? אולי הגיע הזמן להקשיב.
