אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ישבתי מול המסך, מנסה לכתוב את הפסקה המושלמת למצגת שהייתי צריכה להעביר בעבודה. השעות חלפו, והטקסט פשוט לא זרם. כל משפט הרגיש לי לא מספיק טוב, לא מספיק חד, לא מספיק... מושלם.
מצאתי את עצמי משכתבת שוב ושוב, מבזבזת אנרגיה עצומה על משהו שהיה אמור להיות פשוט. בסוף, הגעתי למצגת עייפה ומתוסכלת, והכי גרוע – הבנתי שהתמקדתי בדברים הלא נכונים. הקהל לא חיפש שלמות, הוא חיפש ערך, תובנה, קצת השראה.
אז מה קרה שם בעצם? איך הפרפקציוניזם, שאמור להיות מנוע צמיחה, הפך למחסום ענק?
האמת היא, שעד לאותו יום, ראיתי בפרפקציוניזם תכונה חיובית. גדלתי על האמונה שכדי להצליח צריך לתת את הכל, להיות הכי טוב, לא להתפשר. אבל באיזשהו שלב, השאיפה הזו לשלמות השתלטה לי על החיים.
וזה לא רק אני. לפי מחקרים, פרפקציוניזם נמצא במגמת עלייה, בעיקר בקרב צעירים. (Curran & Hill, 2019). אני שואלת את עצמי – האם זה בגלל הרשתות החברתיות, שבהן כולנו מציגים רק את הצדדים הכי יפים שלנו? או אולי זו תרבות שמקדשת הישגיות בכל מחיר? אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שהגיע הזמן לעצור ולשאול: האם זה באמת שווה את זה?
רגע של מחשבה: האם גם אתם מוצאים את עצמכם נלחמים בשאיפה הזו לשלמות? האם אתם חושבים שהיא משרתת אתכם, או להפך?
מפרפקציוניזם לפרודוקטיביות: איך עושים את המעבר?
הבנתי שאני צריכה לשנות גישה. שהדרך היחידה לצאת מהלופ הזה היא להרפות, לשחרר, להפסיק לרדוף אחרי הבלתי אפשרי. אבל איך עושים את זה בפועל?
אז התחלתי לחקור. קראתי מאמרים, הקשבתי לפודקאסטים, דיברתי עם אנשים שהצליחו לעשות את המעבר. גיליתי כמה תובנות מדהימות, שהפכו לי את החיים.
הטיפ הראשון: תזכרו – דברים טובים יותר משלמים.
זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כשאתם מחכים לרגע המושלם, התנאים המושלמים, הגרסה המושלמת שלכם – אתם מבזבזים זמן יקר. עדיף לשחרר משהו שהוא "מספיק טוב" וללמוד מהניסיון, מאשר לתקוע את עצמכם בניסיון להגיע לשלמות.
הטיפ השני: תמקדו במה שבאמת חשוב.
זה יכול להיות קשה בהתחלה, אבל זה משנה את כל המשחק. תשאלו את עצמכם: מה המטרה האמיתית שלכם? מה הערך שאתם רוצים לתת? האם הפרטים הקטנים שאתם כל כך מתעכבים עליהם באמת משפיעים על התוצאה הסופית?
לדוגמה, פעם הייתי מבזבזת שעות על עיצוב המצגת. עד שיום אחד הבנתי שאנשים זוכרים את התוכן, לא את הפונט או את הצבעים. מאז, אני משקיעה הרבה יותר זמן בתחקיר ובבניית הסיפור, ופחות בעיצוב הגרפי.
רגע של הפתעה: גיליתי שדווקא כשאני משחררת את השליטה ונותנת לדברים לקרות באופן טבעי, התוצאות הרבה יותר טובות. זה כמו לזרום עם הנהר, במקום לנסות לשחות נגדו.
הטיפ השלישי: תלמדו לקבל ביקורת.
אחד הדברים שהכי הפחידו אותי היה לקבל ביקורת. פחדתי שיחשפו את הפגמים שלי, שיגלו שאני לא מושלמת. אבל אז הבנתי שביקורת היא הזדמנות לצמוח, ללמוד, להשתפר.
נכון, זה לא תמיד קל לשמוע דברים שלא רוצים לשמוע. אבל אם תנסו להקשיב בצורה פתוחה ואוהדת, תוכלו לקבל תובנות חשובות שיעזרו לכם להשתפר.
זה מצחיק, אבל דווקא הכישלונות שלי הם אלה שלימדו אותי הכי הרבה. כמו הפעם ההיא שהעברתי מצגת גרועה במיוחד. במקום להתבייש, ניתחתי מה השתבש, שאלתי אנשים מה הם חשבו, ועבדתי על לשפר את הנקודות החלשות שלי.
החיבור האנושי: מה זה אומר על הרווחה הנפשית שלנו?
המאבק בפרפקציוניזם הוא לא רק עניין של פרודוקטיביות. הוא קשור גם לרווחה הנפשית שלנו. מחקרים מראים שפרפקציוניזם יכול להוביל לחרדה, דיכאון, הפרעות אכילה ואפילו התאבדות. (Smith et al., 2018)
כשאנחנו כל הזמן שופטים את עצמנו, כשאנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו לא מספיק טובים – אנחנו פוגעים בדימוי העצמי שלנו, במערכות היחסים שלנו, בשמחת החיים שלנו.
אני זוכרת תקופה שהייתי כל כך עסוקה בלנסות להיות מושלמת, ששכחתי ליהנות מהחיים. שכחתי לצחוק, לאהוב, להיות ספונטנית. הפכתי להיות רובוטית, מכונה של ביצועים.
וזה לא שווה את זה.
החיים קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על רדיפה אחרי הבלתי אפשרי. עדיף להתמקד במה שחשוב באמת – הקשרים שלנו, החוויות שלנו, הצמיחה האישית שלנו.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם נלחמים בשאיפה לשלמות, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם: האם זה באמת שווה את זה? האם זה מקרב אתכם למטרה שלכם, או מרחיק אתכם ממנה?
ואם התשובה היא "לא", תרפו. תשחררו. תנו לעצמכם להיות לא מושלמים. תגלו את היופי שבטעות, את החוכמה שבכישלון, את השמחה שבהרפיה.
אני עדיין לומדת. אני עדיין נופלת. אני עדיין מתקשה לשחרר את השליטה. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. ואני מקווה שגם אתם.
אז מה אתכם? איך אתם מתמודדים עם פרפקציוניזם? אשמח לשמוע את המחשבות והתובנות שלכם בתגובות!
