האמת? התחלתי לנהל יומן שינה מתוך ייאוש מוחלט. שנים שאני נאבקת בשינה שלי – נרדמת מאוחר, מתעוררת מוקדם מדי, ובאמצע, שעות של טרוף מחשבות. ניסיתי הכל: תה קמומיל, מדיטציה, אור כחול, ספירת כבשים (שמתברר שמלחיצה אותי יותר מהמציאות). שום דבר לא עבד. הרגשתי כמו אסירה של השעון הביולוגי שלי, והוא החליט שאני צריכה להיות ערה כשהעולם ישן.
אבל אז, באמצע עוד לילה חסר שינה, עלה לי רעיון: מה אם במקום לנסות לכפות על הגוף שלי לישון, אני פשוט אקשיב לו? משם התחיל היומן. לא סתם רשימה של שעות שינה, אלא ממש מסע פנימי אל תוך הלילות שלי.
התחלתי לרשום הכל: מה אכלתי, מה עשיתי, מה חשבתי, מה הרגשתי – הכל, הכל, הכל. וזה היה מייגע, אני לא אשקר. היו לילות שרציתי רק לישון, לא לכתוב. אבל התמדתי.
אחרי כמה שבועות, התחלתי לראות דפוסים. דברים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, שהשפיעו על השינה שלי בצורה משמעותית. למשל, גיליתי שאם אני אוכלת ארוחת ערב כבדה אחרי שבע בערב, אני מתהפכת שעות במיטה. או שאם אני צופה בסדרות מתח לפני השינה, המוח שלי פשוט לא מצליח להירגע. אבל הדבר הכי מפתיע גיליתי כשניתחתי את הנתונים עם הרופאה שלי – וזה הדהים גם אותה.
למה אנחנו בכלל מתעוררים בלילה?
רובנו חושבים שהשינה שלנו צריכה להיות רציפה, כמו שמונה שעות של תרדמת. אבל האמת היא, שהשינה שלנו בנויה ממחזורים, ובסוף כל מחזור כזה, אנחנו מתעוררים באופן טבעי לכמה שניות. בדרך כלל, אנחנו אפילו לא זוכרים את זה. אבל אם אנחנו לחוצים, או אם יש לנו הפרעות שינה, ההתעוררויות האלה יכולות להפוך למשהו הרבה יותר משמעותי (אגב, הדבר הזה נקרא "חוסר שינה אופורטוניסטי", תודו שלמדתם משהו חדש).
במקרה שלי, היומן גילה משהו אחר לגמרי. אחרי שניתחתי את הנתונים ראיתי שהשעות בהן התעוררתי בלילה חזרו על עצמן, וצירוף מקרים? ממש לא. זה קרה תמיד אחרי שהתחלתי לחשוב על אותה בעיה בעבודה. הייתי מנסה להרגיע את עצמי ולהיכנע לשינה, אבל המחשבות המטרידות פשוט חזרו, שוב ושוב.
הגילוי ששינה הכל
הגילוי הגדול היה שבעצם, לא סבלתי מאינסומניה. הבעיה שלי הייתה משהו אחר לגמרי: חרדת ביצוע. הפחד מכישלון, הפחד מלאכזב, הפחד שלא אהיה מספיק טובה – כל אלה רדפו אותי גם בשנת החלומות.
הרופאה שלי, שהיא אישה מדהימה וסופר מקצועית (אבל גם קצת סקפטית, אני חייבת להודות), הייתה בהלם. היא אמרה שהיא מעולם לא ראתה מישהו שמצליח לאבחן את עצמו בצורה כל כך מדויקת. אבל האמת היא, שזה לא היה רק היומן. זה היה השילוב של הנתונים האובייקטיביים עם הרגשות הסובייקטיביים שלי.
וזה בדיוק מה שלמדתי מהמסע הזה: שינה זה לא רק עניין פיזיולוגי. זה גם עניין רגשי, מנטלי, ואפילו רוחני. השינה שלנו היא כמו מראה שמשקפת את מה שקורה לנו בחיים. אם אנחנו רגועים ומאושרים, אנחנו נישן טוב. אבל אם אנחנו לחוצים ומודאגים, השינה שלנו תסבול.
הבנתם? השינה היא מדד אמיתי לאיכות החיים שלנו.
אז מה עושים מכאן?
אז מה קרה אחרי הגילוי הזה? האם פתאום התחלתי לישון כמו תינוק? לא בדיוק. אבל התחלתי להתייחס לשינה שלי בצורה אחרת. הפסקתי לנסות לכפות על עצמי לישון, והתחלתי להקשיב לגוף שלי. התחלתי לטפל בחרדות שלי, גם באמצעות טיפול פסיכולוגי וגם באמצעות תרגילים פשוטים כמו נשימות עמוקות ומדיטציה.
ועכשיו, אחרי כמעט שנה של ניהול יומן שינה, אני יכולה להגיד בפה מלא שהצלחתי להשתלט על השינה שלי. אני עדיין מתעוררת לפעמים בלילה, אבל אני כבר לא נלחצת מזה. אני יודעת שזה חלק מהמחזור הטבעי שלי, ושאני יכולה לחזור לישון בקלות.
אבל יותר חשוב מזה, למדתי משהו חשוב על עצמי. למדתי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי, שאני מסוגלת להתמודד עם האתגרים שלי, ושאני ראויה לשינה טובה.
מה למדתי על עצמי?
- היומן לא היה רק כלי לשיפור השינה – הוא היה כלי לגילוי עצמי.
- המסע אל השינה המושלמת הוא מסע אישי, מלא עליות ומורדות.
- ההקשבה לגוף היא המפתח לשינה טובה יותר (וחיים טובים יותר).
אז מה אתכם? מה גורם לכם לאבד שינה בלילות? איזו תובנה מפתיעה גיליתם על עצמכם לאחרונה? אני ממש סקרנית לשמוע.
