אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שעה ארבע אחר הצהריים, יום שלישי, המקלדת מולי בוהה בי בזלזול. הרגשתי כמו סוללה ריקה שצועקת הצילו. ניסיתי קפה, ניסיתי הפסקות אוורור, ניסיתי אפילו לעמוד ולעשות קצת תרגילי מתיחות מול המחשב (אל תשאלו איך זה נראה). כלום לא עזר.
האמת? הייתי סקפטית. שיטות יפניות להילחם בעייפות? זה בטח עוד טרנד ניו-אייג'י חולף, חשבתי לעצמי. הרי מה כבר יכולים ללמד אותנו, המערביים המודרניים, על מנוחה יעילה?
ובכן, מסתבר שהרבה.
המסע שלי התחיל מחיפוש נואש בגוגל. כן, ככה פשוט. חיפשתי משהו שיעזור לי לצלוח את הימים הארוכים בלי להפוך לזומבי. ואז, צצה לה השיטה היפנית. בהתחלה, צחקתי. אבל משהו בשם "איקיגאי" (Ikigai) תפס אותי.
איקיגאי, בתרגום חופשי, זה "הסיבה שלך לקום בבוקר". זה לא סתם סיסמה יפה; זה ממש מצפן פנימי שמכוון אותך לדברים שנותנים לך משמעות ואנרגיה. ואני שואלת אתכם, מה יותר חשוב מלמצוא את האנרגיה שלנו בחיים?
אז מה הקטע? איך זה קשור לעייפות? ובכן, גילתי שהעייפות שלי לא הייתה רק פיזית. היא הייתה גם נפשית ורוחנית. עבדתי קשה, כן, אבל לא הייתי מחוברת למשהו גדול ממני. לא הייתה לי תחושה של מטרה אמיתית.
הדבר המפתיע ביותר היה לגלות שמקורות העייפות שלי לא היו רק בעומס העבודה. הם היו טמונים גם בשחיקה הרגשית, בחוסר איזון בין עבודה לפנאי, ובהזנחת התחביבים והתשוקות שלי.
התובנה הזו שינתה הכל.
התחלתי לחקור את עניין האיקיגאי לעומק. קראתי מחקרים (כמו אלו שפורסמו בכתבי עת כמו "Journal of Happiness Studies" שמראים קשר בין תחושת משמעות לרווחה נפשית), דיברתי עם אנשים שחיים על פי העקרונות האלו, והכי חשוב - התחלתי ליישם את זה בחיים שלי.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לנתח מה אני באמת אוהבת לעשות. לא מה אני צריכה לעשות, אלא מה מדליק לי את הניצוץ בעיניים. גיליתי שאני אוהבת לכתוב (כמובן!), ללמוד דברים חדשים, ולעזור לאנשים אחרים.
אבל הנה הקאץ': לא תמיד אפשר לשלב את כל התשוקות האלה בעבודה. אז מה עושים?
התחלתי להקדיש זמן קבוע לדברים האלו מחוץ לשעות העבודה. הקמתי בלוג (היי!), התחלתי לקחת קורסים מקוונים בנושאים שתמיד עניינו אותי, והתנדבתי בעמותה שעוזרת לנשים עצמאיות.
ולא, זה לא אומר שעבדתי פחות. זה אומר שעבדתי אחרת. עבדתי מתוך תחושה של משמעות, מתוך חיבור לדברים שאני אוהבת. וזה, חברים, עשה פלאים לאנרגיה שלי.
אבל זה לא רק איקיגאי. יש עוד כמה דברים שלמדתי מהיפנים על התמודדות עם עייפות, ואני חייבת לשתף אותם איתכם:
- "נמורי" (Nemuri): תרבות השינה היפנית שמה דגש על תנומות קצרות במהלך היום. בהתחלה חשבתי שזה מגוחך – מי יכול להרשות לעצמו לישון באמצע יום עבודה? אבל ניסיתי. 20 דקות של שינה קלה, והופ! פתאום העולם נראה קצת יותר בהיר. כמובן, זה לא תמיד אפשרי, אבל כשזה כן, זה משנה את כל המשוואה. אני שואלת אתכן, כמה פעמים הרגשתן שאתן על סף התמוטטות והייתן מוכנות לשלם הרבה כדי להשיג כמה דקות של מנוחה אמיתית?
- טקסי תה: היפנים ידועים בטקסי התה המסורתיים שלהם. זה לא רק עניין של שתייה; זה עניין של הקדשת זמן לעצמך, של ניתוק מהרעש החיצוני, של התמקדות ברגע הנוכחי. וזה עובד. כוס תה ירוק איכותי, רגע של שקט – זה כל מה שצריך כדי להטעין את המצברים. וכן, אני מודה, גם אני, חובבת הקפה המושבעת, התחלתי להעריך את הקסם של התה.
- "שורין-ג'י קמפו" (Shorinji Kempo): אמנות לחימה שמדגישה גם את החשיבות של טיפוח הגוף והנפש. לא חייבים להיות מומחים באמנויות לחימה כדי להבין את הרעיון: פעילות גופנית קבועה, גם אם זה רק הליכה קצרה בפארק, משפרת את מצב הרוח, מפחיתה מתח ומגבירה את האנרגיה.
אבל הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: אין פתרונות קסם. השיטה היפנית לא עובדת אם לא מתחברים אליה ברמה האישית. היא לא תחליף לשינה טובה, לתזונה מאוזנת ולטיפול בבעיות רגשיות. אבל היא יכולה להיות כלי עזר עוצמתי בדרך לחיים מלאי אנרגיה ומשמעות.
אז, מה למדתי? קודם כל, שהעייפות שלי הייתה סימפטום של משהו עמוק יותר. דבר שני, שמנוחה אמיתית היא לא רק עניין של שינה; זה עניין של טיפוח הגוף והנפש. ודבר שלישי, שהחיים הם לא רק עבודה; הם גם תשוקה, משמעות ואהבה.
יכול להיות שהמסע שלי רק התחיל. יכול להיות שעוד אחזור לימים שבהם ארבע אחר הצהריים מרגיש כמו סוף העולם. אבל עכשיו, לפחות, יש לי כלים להתמודד עם זה.
ומה איתכן? מה הסיבה שלכן לקום בבוקר? מה מדליק לכן את הניצוץ בעיניים? אשמח לשמוע בתגובות. אולי יחד נגלה עוד כמה סודות יפניים להתמודדות עם העייפות של החיים המודרניים.
