אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על הבדיקות האלה שהזמנתי לעצמי. האמת? לא ציפיתי לכלום. סתם, קצת ויטמינים, לבדוק שהכל בסדר. אבל מה שגיליתי שם... וואו. שינה לי את כל התמונה.
זוכרות את התקופה הזו, שכולן מדברות על "תזונה מותאמת אישית"? תמיד הייתי סקפטית. חשבתי שזה עוד טרנד, עוד דרך לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר עם מה שאנחנו אוכלות. אבל משהו קרה. הסקרנות ניצחה.
הזמנתי בדיקות מקיפות – לא אפרט בדיוק אילו, כי זה לא העניין – אבל הן כללו הכל, מנוטריינטים בסיסיים ועד רגישויות למזון. חיכיתי לתשובות כמו ילדה קטנה שמחכה ליום הולדת.
ואז הגיעו התוצאות.
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. פתחתי את הקובץ, גללתי למטה... ופתאום הכל השתנה.
מה שחשבתי שאני יודעת על הגוף שלי פשוט התנפץ.
גיליתי שאני סופר-רגישה ללקטוז (ידעתי את זה ברמה מסויימת, אבל לא עד כדי כך!), אבל יותר מזה – יש לי תגובה חריפה לחומרים משמרים מסוימים שנמצאים כמעט בכל מוצר מעובד. וזה... זה כבר היה סיפור אחר.
פתאום הבנתי למה אני מרגישה נפוחה ועייפה כל הזמן, למרות שאני "אוכלת בריא". הבנתי למה העור שלי אף פעם לא באמת "זוהר".
אבל רגע, לפני שאנחנו ממשיכות, תחשבו על זה: כמה פעמים האשימו אותנו בחוסר משמעת עצמית, כשבעצם הגוף שלנו רק ניסה לסמן לנו משהו?
השלב הבא היה לצלול למחקר. קראתי מאמרים מדעיים (מאמר מ-The American Journal of Clinical Nutrition מצא קשר בין רגישות למזון לדלקתיות כרונית, למשל), בלוגים של תזונאיות, והקשבתי לגוף שלי. משהו שאני ממליצה לכל אחת לעשות. זה לא מספיק לדעת מה לא לאכול, צריך להבין למה.
התחלתי לחתוך מזונות מהתפריט שלי – אחד אחד – ולראות מה קורה. זה היה קשה, אני לא אשקר. לוותר על גבינה היה כמו לוותר על חברה טובה.
התחלתי לבשל יותר בבית, לקרוא את הרכיבים של כל מוצר שאני קונה, ולהתנסות במתכונים חדשים. זה היה תהליך למידה מתמשך.
אבל אז התחילו לקרות דברים מדהימים.
הנפיחות ירדה, האנרגיה עלתה, והעור שלי התחיל להיראות... איך לומר? חי יותר.
אבל לא הכל היה ורוד. היו גם ימים שבהם התגעגעתי לפסטה עם שמנת ופטריות, והיו פעמים שבהן פשוט נשברתי ואכלתי משהו שאני יודעת שאני לא צריכה.
ואז למדתי משהו חשוב: תזונה היא לא עניין של שחור ולבן. מותר לטעות, מותר לחרוג. העיקר זה להקשיב לגוף ולמצוא את האיזון הנכון בשבילך.
(אגב, אם אתן מחפשות השראה, אני ממש אוהבת את הגישה של ד"ר מארק היימן, שתמיד מדגיש את החשיבות של תזונה אנטי-דלקתית ואיזון הורמונלי.)
אז מה השורה התחתונה?
האם אני ממליצה לכולן לרוץ ולעשות בדיקות מעבדה? לא בהכרח. אבל אני כן ממליצה לכולן להקשיב לגוף שלהן, ולשאול שאלות. לשאול למה אני מרגישה ככה? מה גורם לי להרגיש טוב יותר?
אני לא אומרת שיש לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, ועדיין טועה. אבל מה שלמדתי עד כה שינה לי את החיים.
הכי חשוב? להבין שהגוף שלנו הוא חכם יותר ממה שאנחנו חושבות. ושהוא תמיד מנסה לתקשר איתנו. אנחנו רק צריכות ללמוד איך להקשיב.
אבל הנה שאלה שמעסיקה אותי עכשיו: איך אנחנו יכולות ליצור סביבה תומכת יותר לנשים שרוצות לחקור את התזונה שלהן, בלי ליפול למלכודות של דיאטות טרנדיות או תחושות אשמה?
אשמח לשמוע את המחשבות שלכן! שתפו אותי בתגובות.
