אוקיי, אני חייבת לשתף אתכם במשהו קצת מוזר, אבל ממש מרתק שקרה לי לאחרונה. תמיד שמעתי על היתרונות של מדיטציה – הרגעת הנפש, הפחתת סטרס, כל הדברים הטובים. אבל האמת? תמיד הייתי סקפטית. "איך אפשר סתם לשבת בשקט ולגרום לדופק להאט?" תהיתי. זה נשמע לי כמו קסם, ואני, איך לומר, טיפוס מאוד פרקטי.
ואז, סקרנות גברה על הספקנות. החלטתי לבדוק את העניין בצורה מדעית. חיברתי לעצמי שעון דופק, התיישבתי בתנוחת לוטוס (בערך, תנוחת "כואב לי הגב" יותר מתאים) והתחלתי.
ההתחלה היתה צפויה - כאוס.
המחשבות קפצו כמו קופים על טרמפולינה, הדופק שלי השתולל כאילו אני רגע לפני מרתון. "טוב, נעמה," אמרתי לעצמי, "זה לא עובד. את לא טיפוס מדיטטיבי."
אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי בספר של ד"ר ג'ו דיספנזה, "לשחרר את המוח" (ד"ר ג'ו דיספנזה, 2012): "המפתח הוא לא להפסיק לחשוב, אלא לשנות את האופן שבו אתה חושב." במילים אחרות, לא להילחם במחשבות, אלא לתת להן לחלוף כמו עננים בשמיים.
אז ניסיתי משהו אחר.
פשוט התבוננתי בדופק שלי.
לא ניסיתי בכוח להוריד אותו, פשוט צפיתי במספרים על השעון. שמתי לב איך הוא עולה כשאני חושבת על משהו מלחיץ, ואיך הוא יורד כשאני חושבת על הים.
זה היה רגע משנה חיים.
פתאום הבנתי שהדופק שלי הוא כמו מראה המשקפת את מצב הנפש שלי. זה לא רק מספר, זה סיפור.
ואז הגיע הקטע המפתיע. אחרי כמה ימים של תרגול, שמתי לב למשהו מוזר: הדופק שלי לא רק ירד בזמן המדיטציה, הוא גם השתנה במהלך היום. פחות עצבני בפקקים, פחות לחוצה לפני פגישות.
"מה קורה פה?" תהיתי.
התחלתי לחפש הסברים. הגעתי למחקרים על השפעת מדיטציה על מערכת העצבים האוטונומית (למשל, מחקר של ד"ר הרברט בנסון מאוניברסיטת הרווארד, Benson, H. (1975). The Relaxation Response. William Morrow.), שמראים איך תרגול קבוע יכול לשפר את היכולת של הגוף להירגע.
אבל האמת? לא הנתונים המדעיים שינו אותי. אלו היו הרגעים הקטנים האלה, שבהם הרגשתי פתאום יותר שלווה, יותר מחוברת לעצמי.
האמת המפתיעה על מדיטציה ודופק
אז מה למדתי? שמדיטציה היא לא קסם, אבל היא כלי עוצמתי. היא לא פותרת את כל הבעיות, אבל היא נותנת לך נקודת מבט אחרת עליהן. והכי חשוב: היא לא משהו שצריך לעשות "נכון", אלא משהו שצריך להתאים לך.
אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל באמת הבנתי שהמסע הזה לא עוסק רק בדופק. הוא עוסק בהקשבה לגוף, בהבנה של הנפש, ובקבלה של עצמי, על כל המחשבות והרגשות שצפים ועולים. וזה, חברים, שווה יותר מכל מספר על שעון.
לא הכל ורוד, אבל זה בסדר
היו לי ימים שבהם פשוט לא הצלחתי להתרכז, והדופק שלי נשאר בשמיים. היו ימים שהרגשתי שאני מבזבזת את הזמן. אבל למדתי לא לשפוט את עצמי, אלא פשוט להמשיך לנסות.
ואולי זה כל הסיפור: לא מדובר בלהגיע למצב מושלם של נירוונה, אלא בלהיות קצת יותר סבלניים, קצת יותר חומלים, וקצת יותר מחוברים לעצמנו.
אז מה הדופק שלכם מספר לכם? אני באמת סקרנית לשמוע. שתפו אותי בתגובות!
