האמת? חשבתי שאני יודעת הכל. או לפחות, מספיק. תזונאית, עם תואר, קורסים, ואינספור שעות של מחקר. עד שהגיעו התוצאות של בדיקות המעבדה שהזמנתי לעצמי. שם, מול המספרים המאיימים, הבנתי כמה טעיתי.
וואו. זה היה כמו לקבל סטירה מצלצלת. כלומר, ידעתי שאני סובלת מנפיחות וכאבי בטן אחרי ארוחות מסוימות, אבל אף פעם לא קישרתי את זה לגלוטן. חשבתי שזה סתם "הקיבה הרגישה" שלי. כמה נאיבית הייתי.
הטון האינטימי הזה הוא לא סתם. הוא מגיע ממקום אמיתי, ממקום של מישהי שהייתה שם, בבלבול, בתסכול, בניסיון נואש להבין מה לעזאזל קורה לגוף שלה.
אז מה גיליתי? שהרגישות שלי לגלוטן חמורה ממה שדמיינתי. ממש חמורה. ושההרגלים התזונתיים שלי, שבניתי עליהם שנים, צריכים לעבור מהפכה של ממש. אבל איך עושים את זה? מאיפה מתחילים? ואיך לעזאזל מוותרים על פיצה?
אני יודעת, אתן חושבות לעצמכן, "עוד כתבה על גלוטן? נו באמת." אבל חכו רגע. כי הסיפור שלי הוא לא רק על גלוטן. הוא על הקשבה לגוף, על אתגור הנחות יסוד, ועל המסע המופלא הזה שנקרא "ללמוד על עצמנו".
הספקנות הראשונית: זה באמת הגלוטן?
היו לי ספקות עצומים. אני, תזונאית, לא זיהיתי רגישות לגלוטן בעצמי? הרי למדתי על זה! אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי פעם במאמר של ד"ר אלסיו פאסאנו, גסטרואנטרולוג וחוקר מוביל בתחום הצליאק והרגישות לגלוטן: "רגישות לגלוטן יכולה להופיע בצורות שונות, ולעתים קשה לאבחן אותה." (מקור: Gluten Freedom מאת Alessio Fasano, MD)
אוקיי, אז אולי יש לי עוד מה ללמוד.
לקח לי זמן להפנים את זה. ניסיתי "להפחית" גלוטן. לאכול לחם שיפון "בריא" (טעות!). לשים לב לכמויות. אבל זה לא עבד. הנפיחות, הכאבים, העייפות - הם תמיד חזרו.
נקודת המפנה: כשוויתרתי על הכל (כמעט)
אז החלטתי ללכת על זה בכל הכוח. דיאטת אלימינציה. להוציא הכל מהתפריט. גלוטן, סוכר, מוצרי חלב. הכל. כאילו התכוננתי למרתון תזונתי.
הייתי מתוסכלת. איך אוכלים בחוץ? איך מסבירים למשפחה? איך לעזאזל שורדים בלי לחם?
התחלתי לחקור. קראתי בלוגים של אנשים עם צליאק, התייעצתי עם קולגות, וגיליתי עולם שלם של תחליפים ומאכלים טעימים שלא הכרתי קודם. למדתי להכין לחם מקמח שקדים, עוגיות מקמח קוקוס, ואפילו פיצה על בסיס כרובית (כן, זה באמת טעים!).
אבל זה לא היה רק עניין של תחליפים. זה היה גם עניין של שינוי תפיסתי. הבנתי שאני צריכה להפסיק להתמקד במה שאני לא יכולה לאכול, ולהתחיל להתמקד במה שאני כן יכולה.
מקור מפתיע: אינסטגרם ככלי לשינוי תזונתי
אני יודעת, זה נשמע מוזר. אבל גיליתי קהילה מדהימה של אנשים באינסטגרם שחיים ללא גלוטן. הם שיתפו מתכונים, טיפים, ובעיקר, תמיכה רגשית. זה היה מדהים לראות שאני לא לבד.
אחת ההשפעות הגדולות הייתה של @glutenfree.me, בלוגרית שאני מאוד מעריכה, ששיתפה מתכון מדהים ללחם כוסמת טבעוני. בזכותה הבנתי שהשילוב בין דיאטה נטולת גלוטן לטבעונות הוא לא רק אפשרי, אלא יכול להיות טעים ומזין במיוחד.
מה למדתי על הדרך? יותר מסתם "לא לאכול גלוטן"
- הקשבה לגוף היא המפתח. לא משנה מה אומרים המחקרים או הטרנדים - הגוף שלכם יודע הכי טוב.
- אין פתרונות קסם. תזונה היא דבר אינדיבידואלי. מה שעובד בשבילי, לא בהכרח יעבוד בשבילכן.
- טעות היא חלק מהדרך. נפלתי לא מעט פעמים. אכלתי משהו עם גלוטן בלי לשים לב, או ניסיתי מתכון שלא הצליח. אבל למדתי מכל טעות והמשכתי הלאה.
- שינוי תזונתי זה מסע, לא יעד. זה תהליך מתמשך של למידה, ניסוי וטעייה.
אבל מה עם המגבלות?
אני לא אשקר. דיאטה ללא גלוטן היא לא תמיד קלה. היא דורשת תכנון, הכנה, ולפעמים גם קצת יצירתיות. יש מסעדות שאני פשוט לא יכולה לאכול בהן. יש אירועים חברתיים שאני צריכה להביא אליהם אוכל משלי.
וגם - זה לא פותר הכל. הורדת גלוטן שיפרה את איכות החיים שלי פלאים, אבל אני עדיין צריכה לשים לב לתזונה שלי, לישון מספיק, ולנהל את הסטרס שלי.
השורה התחתונה: האם זה שווה את זה?
כן. חד משמעית כן.
ההרגשה שלי היום טובה יותר ממה שהייתה אי פעם. יש לי יותר אנרגיה, אני ישנה טוב יותר, והכי חשוב - אני מרגישה שאני בשליטה על הגוף שלי.
אבל זה לא רק עניין פיזי. זה גם עניין נפשי. הבנתי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. שאני מסוגלת להתמודד עם אתגרים, ללמוד דברים חדשים, ולשנות את ההרגלים שלי.
וזה, חברות, שווה הכל.
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת מה יקרה מחר. אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, ועדיין עושה טעויות. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. ואני מזמינה אתכן להצטרף אליי למסע הזה.
מה החוויה שלכן עם גלוטן? האם גם אתן גיליתן משהו מפתיע על הגוף שלכן? שתפו אותי בתגובות!
