אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. הייתי באמצע פגישה חשובה בעבודה, מרוכזת, עניינית… אבל משהו בי צרח מבפנים. צרח "די! נמאס לי! אני רוצה משהו אחר!".
זה קרה לי יותר מפעם אחת. התחושה הזו של חוסר שקט, של רצון למשהו נוסף או אחר, למרות שהחיים שלי נראים טוב מבחוץ. אולי גם אתן מכירות את זה?
פעם חשבתי שאני סתם לא מסופקת, שאני תמיד רוצה יותר. אבל אז הבנתי – זה לא חוסר סיפוק, זה הקול הפנימי שלי שמנסה לדבר איתי. והוא לא צועק סתם.
מה אם הקול הזה הוא בעצם מצפן?
למה אנחנו משתיקות את הקול הזה?
אני מודה, לקח לי זמן להבין שאני בכלל משתיקה אותו. הייתי עסוקה בלהגשים את הציפיות של אחרים – הורים, חברים, החברה. חשבתי שאם אעשה את "מה שצריך", אהיה מאושרת.
אבל האושר הזה לא הגיע. להפך, הרגשתי ריקנות הולכת וגדלה.
נתקלתי במחקר מעניין של ברנה בראון (Brené Brown) על בושה ופגיעות. היא מדברת על כך שאנחנו מנסים לרצות אחרים כדי להימנע מחשיפה לפגיעות. ואם נקשר את זה לקול הפנימי שלנו? אולי אנחנו משתיקים אותו כי פוחדים להקשיב לאמת שלנו, כי האמת הזו עלולה לחשוף אותנו לפגיעות?
הפחד משינוי, מה יגידו, מה יחשבו – כל אלה משתיקים את הקול הזה.
ומה אם דווקא שם, בפגיעות הזו, טמונה הצמיחה האמיתית שלנו?
הניסוי האישי שלי – ללמוד להקשיב לעצמי
החלטתי לעשות ניסוי. הפסקתי להקשיב למה שאחרים אומרים שאני צריכה לעשות, והתחלתי להקשיב למה אני רוצה.
בהתחלה זה היה מפחיד. לא ידעתי מה אני רוצה. הייתי כל כך רגילה לעשות מה שאחרים מצפים ממני, ששכחתי מה משמח אותי באמת.
אז התחלתי בקטן. התחלתי לשים לב לדברים הקטנים שגורמים לי שמחה. קפה של בוקר בשקט, שיחה עם חברה טובה, טיול בטבע.
הנה קטע שאולי יצחיק אתכן – פעם, כשאמרו לי "מדיטציה עוזרת להקשיב לעצמך", גלגלתי עיניים. חשבתי שזה משהו רוחני מדי בשבילי. אבל בסוף ניסיתי. והופתעתי לגלות שגם 5 דקות של שקט יכולות לעשות פלאים.
אבל לא הכל היה ורוד. היו גם רגעים של תסכול. רגעים שבהם רציתי לוותר ולחזור למוכר והבטוח.
אני זוכרת שיום אחד התייעצתי עם פסיכולוגית, והיא אמרה לי משהו ששינה לי את הכל: "נעמה, את לא חייבת לעשות הכל בבת אחת. צעד קטן כל פעם הוא מספיק".
איזה הקלה זה היה!
הבנתי שזה לא מרוץ, אלא מסע.
תובנות מפתיעות – מה למדתי בדרך?
אחד הדברים הכי מפתיעים שגיליתי הוא שהקול הפנימי שלי לא תמיד צודק. לפעמים הוא מונע מפחדים או אמונות מגבילות. אבל גם אז, ההקשבה לו חשובה. כי גם אם הוא טועה, הוא מלמד אותי משהו על עצמי.
למדתי גם שזה בסדר לבקש עזרה. אין לי את כל התשובות, ואני לא צריכה להעמיד פנים שיש לי. לפעמים שיחה עם חברה טובה או פגישה עם מטפל יכולות לעשות את כל ההבדל.
אגב, קראתן פעם את הספר "Daring Greatly" של ברנה בראון? הוא שינה לי את החיים.
אבל אולי התובנה הכי חשובה היא שהקשבה לקול הפנימי שלי היא לא אגואיסטית. להפך, היא הכי אלטרואיסטית שיש. כי כשאני שמחה ומסופקת, אני יכולה להיות טובה יותר לעצמי ולאחרים.
אני חושבת על זה ככה - כשאנחנו טסות במטוס ואומרים לנו לשים את מסכת החמצן קודם עלינו, ורק אחר כך על הילדים. ככה גם בחיים. אם אנחנו לא דואגות לעצמנו, לא נוכל לדאוג לאחרים.
אז מה עכשיו? (שאלה ששווה לחשוב עליה)
הניסוי שלי עדיין לא הסתיים. אני עדיין לומדת להקשיב לעצמי, ואני מניחה שאמשיך ללמוד כל החיים. אבל אני יכולה להגיד בביטחון שהחיים שלי השתפרו פלאים מאז שהתחלתי להקשיב לקול הפנימי שלי.
אז מה איתכן? מתי בפעם האחרונה הקשבתן לעצמכן באמת? מה הקול הפנימי שלכן מנסה להגיד לכן? ואם הייתן מקשיבות לו, מה הייתן עושות אחרת?
אשמח לשמוע את התשובות שלכן.
