אוקיי, אני חייבת להודות. אני די גרועה במבחן המרשמלו. אתם יודעים, זה שבו מציעים לילד מרשמלו אחד עכשיו או שניים אם יחכה כמה דקות? תמיד חשבתי שמדובר במבחן כוח רצון, אבל גיליתי משהו אחר לגמרי.
האמת? כל חיי הרגשתי שאני צריכה לחכות. לחכות לקידום, לחכות לחופשה, לחכות ל"הזדמנות הנכונה". חשבתי שסבלנות היא מילת המפתח. אבל אז, מצאתי את עצמי תקועה. תקועה בעבודה שלא אהבתי, תקועה בזוגיות בינונית, תקועה בתחושה שמשהו חסר.
אז, מה קרה? התחלתי לשאול שאלות אחרות. שאלות שלא תמיד היו לי תשובות נוחות עליהן.
הכל התחיל מכתבה שקראתי ב"Harvard Business Review" על מחקר חדש שמראה שהיכולת לדחות סיפוקים לא תמיד מנבאת הצלחה. המאמר טען שהקשר בין דחיית סיפוקים להצלחה מורכב יותר ממה שחשבנו, ומושפע מגורמים כמו סביבה, אמון ונגישות למשאבים (Mischel, W., et al. (2011). Delay of gratification in children. Science, 244(4907), 933-938.). רגע, מה? כלומר, לא מדובר רק ביכולת שלי לעמוד בפני פיתוי?
אז, התחלתי להתנסות.
לקחתי קורס כתיבה שרציתי שנים, למרות שהפחדתי את עצמי שאני "לא מוכנה". התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה, אפילו שזה גרם לי להרגיש כמו ילדה בת 12 מגושמת. יצאתי לדייטים, למרות הפחד מחשיפה ופגיעה.
זה לא היה קל, כן? היו רגעים של תסכול, רגעים של "אולי כדאי לי לחכות קצת". היו גם לא מעט כישלונות. כתבות שזרקתי לפח, מיתרים שנקרעו לי בידיים, דייטים שהסתיימו במבוכה גדולה.
אבל משהו קרה. משהו קטן, אבל משמעותי.
התחלתי להרגיש יותר חיה.
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, ששיתפתי אותה בתסכול שלי מהלימודים. אמרתי לה שאני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן, שאני לא מספיק טובה. היא עצרה אותי ואמרה: "נעמה, את לומדת בשביל עצמך, לא בשביל תעודה. תהני מהדרך". זה היה רגע מכונן.
ואז הבנתי. מבחן המרשמלו האמיתי הוא לא לוותר על המרשמלו עכשיו בשביל שניים אחר כך. זה להבין מתי המרשמלו הזה ממש טעים לי, ולבחור בו בלי להרגיש אשמה. זה להבין מתי החוויה עכשיו יותר חשובה מכל "הצלחה" עתידית.
פסקת משפט בודד: לפעמים, המרשמלו הזה הוא כל מה שצריך.
התחלתי לקרוא מחקרים על אושר ורווחה נפשית, וגיליתי שחוויות חולפות יכולות להשפיע עלינו לא פחות (ואולי יותר) מדברים חומריים (Dunn, E. W., Gilbert, D. T., & Wilson, T. D. (2011). If money doesn't make you happy, then you probably aren't spending it right. Journal of Consumer Psychology, 21(2), 115-125.). זה לא אומר שצריך לחיות רק בשביל הרגע, אבל זה אומר שלא צריך לדחות את כל הרגעים הטובים "לעתיד".
אל תבינו אותי לא נכון, עדיין יש לי מטרות וחלומות. אני עדיין מתכננת קדימה. אבל אני גם למדתי להנות מהדרך. אני מאפשרת לעצמי לעשות דברים שאני אוהבת, גם אם הם "לא הגיוניים" או "לא מועילים" בטווח הארוך.
אגב, גיליתי טריק נהדר לנגינה על גיטרה. במקום לנסות ללמוד שיר שלם, אני פשוט לומדת אקורדים חדשים. זה הרבה יותר כיף, וזה גם עוזר לי ללמוד יותר מהר.
אז מה למדתי?
- הצלחה היא לא רק תוצאה, היא גם דרך.
- לפעמים, כדאי לאכול את המרשמלו.
- כישלונות הם חלק מהלמידה.
- אל תקשיבו לכל מה שאומרים לכם, גם אם זה ממקורות "אמינים".
ואולי, הכי חשוב: האושר האמיתי נמצא בבחירה להיות נוכחים, לא בציפייה לעתיד מזהיר.
אני עדיין לא יודעת מה יהיה מחר, וזה בסדר. אני יודעת שאני בדרך הנכונה. אני עושה את מה שאני אוהבת, אני לומדת דברים חדשים, ואני לא מפחדת להיכשל.
אני חייבת להודות, זה עדיין לא מושלם. עדיין יש ימים שאני מרגישה תקועה, עדיין יש ימים שאני מתגעגעת לימים שבהם הכל היה "פשוט יותר". אבל אני מזכירה לעצמי שאני בדרך, שאני גדלה, שאני לומדת.
ולסיום, שאלה אחת שמלווה אותי בימים אלה: מה המרשמלו שלכם שאתם דוחים כל הזמן? אולי הגיע הזמן לטעום אותו?
