וואו, אתם לא תאמינו מה גיליתי לאחרונה. אני, שנעמה, תמיד האמנתי שהזיכרון שלי זה משהו שקורה רק במוח. הייתי בטוחה שכל עוד אני פותרת תשחצים ושומרת על הראש "חד", הכל יהיה בסדר. כמה טעיתי!
אבל בואו נחזור להתחלה. לפני כמה חודשים, התחלתי להרגיש שהזיכרון שלי קצת בוגד בי. לא דברים רציניים, אבל מספיק בשביל להרגיש קצת חסרת אונים. שכחתי שמות, איפה הנחתי את המפתחות, דברים קטנים, אבל מטרידים. התחלתי לפחד. ואז, במקרה, נתקלתי במחקר על הקשר בין תנוחת הגוף לזיכרון. מה? תנוחה? מה הקשר בכלל?
האמת? הייתי סקפטית. ממש סקפטית. חשבתי לעצמי, "נו באמת, מה זה השטויות האלה?". אבל משהו גרם לי להמשיך לקרוא. אולי זה הייאוש הקל, אולי הסקרנות המקצועית שלי. בכל מקרה, צללתי פנימה.
ומה שגיליתי שינה לי את כל התפיסה.
אז מה בעצם הקשר?
מסתבר שהגוף שלנו זוכר דברים לא פחות טוב (ואולי אפילו יותר!) מהמוח. המחקרים מראים שתנוחת הגוף שלנו בזמן חוויה מסוימת מקודדת בזיכרון שלנו, ממש כמו ריח או צליל.
לדוגמה, מחקר שפורסם בכתב העת Cognition (Proffitt, D. R., & Linkenauger, S. A. (2013). Perception viewed as tool-use. Cognition, 129(2), 170-190.) הראה שאנשים שהיו בתנוחה מסוימת בזמן שלמדו משהו חדש, זכרו אותו טוב יותר כשהם חזרו לאותה תנוחה. מדהים, נכון?
אני יודעת, זה נשמע קצת מטורף. אבל תחשבו על זה רגע: כשאתם יושבים זקוף ומרגישים בטוחים בעצמכם, אתם זוכרים דברים אחרת מאשר כשאתם שפופים ומרגישים חסרי ביטחון. הגוף שלנו הוא כמו ארכיון ענק של זיכרונות, ותנוחת הגוף היא אחד הכלים שלנו לגשת לארכיון הזה.
אני, למשל, תמיד כותבת את המאמרים שלי כשאני יושבת על הספה, עם רגליים מקופלות מתחתיי. כשניסיתי לכתוב על שולחן, הרגשתי כאילו המילים פשוט לא יוצאות. עכשיו אני מבינה למה! הגוף שלי רגיל לתנוחה הזו כשאני יוצרת, וברגע ששיניתי אותה, הזיכרון שלי פשוט סירב לשתף פעולה.
זה לא אומר שצריך לרוץ ולשנות את כל תנוחות הגוף שלנו. ממש לא. זה אומר שצריך להיות מודעים לקשר בין הגוף לזיכרון, ולנסות לנצל אותו לטובתנו.
אבל רגע, יש מלכוד:
האמת היא, שזה לא תמיד עובד. לפעמים, אני מנסה לחזור לתנוחה מסוימת כדי להיזכר במשהו, וזה פשוט לא קורה. אני מתחילה לתסכל, ואז אני מבינה שאני מפעילה על עצמי יותר מדי לחץ.
וזה בדיוק העניין.
המחקרים מראים שהקשר בין תנוחה לזיכרון חזק יותר כשאנחנו רגועים ונינוחים. כשאנחנו לחוצים, הגוף שלנו נכנס למצב הישרדות, והזיכרון פשוט יוצא מאיזון.
אז מה עושים?
כמה טיפים קטנים שאספתי בדרך:
- תשימו לב לתנוחה שלכם: בפעם הבאה שאתם לומדים משהו חדש, תשימו לב איך אתם יושבים, איך אתם עומדים, מה אתם עושים עם הידיים. תנסו לקודד את התנוחה הזו בזיכרון שלכם.
- תחזרו לתנוחה: כשאתם מנסים להיזכר במשהו, תנסו לחזור לתנוחה שהייתם בה בזמן שלמדתם את זה. זה יכול לעזור לכם לשחרר את הזיכרון.
- תנשמו: כשאנחנו לחוצים, אנחנו נוטים לעצור את הנשימה. נשימה עמוקה יכולה לעזור לנו להירגע ולהתחבר לגוף שלנו.
- אל תתייאשו: זה לא תמיד יעבוד, וזה בסדר. הזיכרון הוא דבר מורכב, ואין פתרון קסם. אבל אם תהיו מודעים לקשר בין הגוף לזיכרון, תוכלו לשפר את הזיכרון שלכם בצורה משמעותית.
אגב, כשבדקתי את הנושא קצת יותר לעומק, גיליתי שיש אפילו שיטות טיפול שמבוססות על הקשר בין תנועה וזיכרון. שיטת פלדנקרייז, למשל, משתמשת בתנועה מודעת כדי לשפר את הזיכרון ואת היכולת ללמוד דברים חדשים. (Feldenkrais, M. (1972). Awareness through movement: Health exercises for personal growth. Harper & Row.)
אני מודה, אני עדיין לא מומחית בתחום הזה. אני עדיין לומדת, מתנסה, ומגלה דברים חדשים כל הזמן. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהגוף והנפש שלנו קשורים זה לזה בצורה עמוקה יותר ממה שחשבתי.
אני עדיין לא יודעת אם אני יכולה להבטיח לכם שתשפרו את הזיכרון שלכם ב-100% אם תשנו את תנוחת הגוף שלכם. אבל אני יכולה להבטיח לכם שתהיו מודעים יותר לגוף שלכם, וזה כבר שווה את זה, לא?
אז מה אתם אומרים? אתם מוכנים לנסות? ספרו לי בתגובות איך זה עבד לכם!
