אוקיי, אני מודה. בהתחלה צחקתי. שיטה יפנית להתמודדות עם עייפות? חשבתי לעצמי, "נו באמת, יש להם זמן לנמנם בין פגישות?" אבל אז, כשגררתי את עצמי בעבודה מיום ליום, הרגשתי שאני חייבת לנסות הכל. מה כבר יכול להיות?
ואז נתקלתי במושג הזה: "איקיגאי" (Ikigai). שמעתם עליו?
איקיגאי זה בעצם הסיבה שלך לקום בבוקר. המטרה. תשוקה. מה שגורם לך להרגיש חי. נשמע קצת גדול, אני יודעת. גם אני הייתי סקפטית. אבל רגע, זה לא קורס פילוסופיה סינית. זה פרקטיקה.
אז מה זה בעצם אומר, איקיגאי, ולמה זה קשור לעייפות?
תחשבו על זה: אנחנו רצים על אוטומט. עבודה, משפחה, מטלות, ניוזלטרים... (ואלוהים ישמור, הניוזלטרים האלה!). האם אנחנו באמת עושים דברים ש ממלאים אותנו? או שאנחנו רק מרוקנים את עצמנו?
כאן נכנסת השיטה היפנית. היא לא מדברת על "לישון יותר" או "לשתות פחות קפה" (למרות שגם זה חשוב, כן?). היא מדברת על למצוא את הדבר הזה שגורם לך לרצות לקום בבוקר, ולשלב אותו בחיים שלך.
אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה. אבל תקשיבו לי רגע.
אני התחלתי בקטן. ממש בקטן. גיליתי שהכיף שלי נמצא בציור בצבעי מים. לא ציור גרנדיוזי, כן? סתם פרחים קטנים במחברת. אבל כל רגע כזה הרגיש כמו הפסקה קצרה מהמרוץ המטורף.
אבל רגע, זה באמת עובד?
שאלה מצוינת! כי אני ניסיתי הכל. תוספי תזונה, יוגה, מדיטציה... כלום לא באמת החזיק מעמד. אבל האיקיגאי הזה... הוא לא דורש ממני להשתנות. הוא דורש ממני להיזכר.
להיזכר במה אני אוהבת לעשות. במה אני טובה. מה העולם צריך ממני. ומה אני יכולה לקבל בתמורה (לאו דווקא כסף, כן? גם תחושת סיפוק עצמי שווה המון).
הנה משהו שיכול להפתיע אתכם: לפי מחקרים, אנשים עם תחושת מטרה חזקה נוטים לחיות יותר ובריא יותר (Buettner, D. (2010). Blue Zones: Lessons for Living Longer From the People Who've Lived the Longest. National Geographic Books.). זה לא רק "ניו אייג'". זה מדע!
אז מה גרם לי להבין את זה באמת? כישלון. כן, קראתם נכון. ניסיתי להפוך את הציור למשהו "מועיל". רציתי למכור את הציורים שלי. ואז...בום! לחץ, תסכול, עייפות. זה הפך לעוד "מטלה".
הטעות שלי הייתה לחפש איקיגאי שהוא גם מקור פרנסה מיידי.
התובנה המפתיעה? לא כל דבר שאנחנו אוהבים לעשות צריך להפוך לעבודה. לפעמים, מספיק שהוא יהיה פשוט. מקום מפלט. רגע של שקט.
למשל, חברה שלי, שהיא אמא לשלושה ילדים, גילתה שהאיקיגאי שלה הוא אפיית חלות לשבת. היא לא מוכרת אותן, היא לא מתחרה בתחרות אפייה ארצית. היא פשוט נהנית מהתהליך. מהריח. מהטעם. וזה ממלא אותה בכוחות מחודשים.
אני יודעת מה אתם חושבים: "נו, בסדר, אבל אין לי זמן לזה!" אני מבינה אתכם. אני באמת מבינה. גם לי אין זמן. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שאפשר למצוא 15 דקות ביום? רק 15 דקות! זה שווה יותר מכל כוס קפה.
15 דקות של משהו שגורם לך לחייך.
אולי זה לקרוא ספר. אולי זה לרקוד לצלילי מוזיקה מטופשת. אולי זה סתם לשבת בשקט ולהסתכל על העננים.
העניין הוא לא מה אתם עושים, אלא למה. האם זה ממלא אתכם באנרגיה? האם זה גורם לכם להרגיש חיים?
אני לא אומרת שפתאום תקומו כל בוקר בשמחה ובצהלה. זה לא סרט דיסני. אבל אני כן אומרת שאם תמצאו את האיקיגאי שלכם, ותשלבו אותו בחיים שלכם, העייפות כבר לא תשלוט בכם. היא תהפוך לרקע. ופתאום, יהיה לכם כוח לעשות דברים שאף פעם לא חשבתם שאפשריים.
אז מה האיקיגאי שלכם? מה הדבר הזה שגורם לכם לרצות לקום מחר בבוקר? אני באמת רוצה לדעת. תשתפו אותי! אולי גם אני אקבל השראה...
