האמת? תמיד חשבתי שאני בן אדם רציונלי. מספרים, גרפים, מחקרים – אלה היו החברים הכי טובים שלי. עד שהחיים נתנו לי בעיטה מצלצלת בתחת, והבנתי שהאינטואיציה שלי שווה זהב, גם אם היא לא מגובה בנתונים סטטיסטיים.
הכל התחיל כשעבדתי בחברת סטארטאפ מטורפת. מוצר מדהים, צוות אש, אבל משהו פשוט לא הסתדר לי. לא הצלחתי לשים את האצבע על זה, אבל בכל פעם שהייתי בפגישת הנהלה, הרגשתי אי נוחות משתקת. זה לא היה קשור לאנשים, אלא יותר לתחושה שהכיוון שאנחנו הולכים אליו פשוט לא נכון.
הקול הזה בראש שלי צעק "עצרי!", אבל כמובן ששתקתי. מי אני שאערער על אסטרטגיה שגובשה על ידי אנשים חכמים ממני, עם תארים יוקרתיים ותוכניות עסקיות מפורטות?
אז שתקתי, והמשכתי לעבוד. חודשים עברו, התחושה רק התעצמה, והתוצאות… נו, הן לא היו משהו. הלחץ עלה, האווירה נעשתה מתוחה, וההצלחה המיוחלת פשוט לא הגיעה.
ואז הגיעה הנקודה שבה הכל התפוצץ.
החברה עמדה בפני סבב גיוס משקיעים קריטי, והמייסדים היו בטוחים שנצליח. אני? הרגשתי שאנחנו עומדים להתרסק.
אז, בניגוד לכל מה שלימדו אותי, החלטתי להקשיב לאינטואיציה. בשיחת אחד-על-אחד עם המנכ"ל, סיפרתי לו על התחושות שלי, על הספקות שלי, על הפחדים שלי. הוא הקשיב בסבלנות, ואז אמר לי משהו שאני לא אשכח בחיים: "נעמה, אני מעריך את הכנות שלך, אבל הנתונים אומרים משהו אחר".
הרגשתי מרוסקת. אז ניסיתי הכל.
החלטתי ללכת למקורות קצת פחות שגרתיים. התחלתי לקרוא על אינטואיציה, על הקשר בין המוח לגוף, על איך המוח שלנו מעבד מידע תת-הכרתי.
קראתי מחקרים על אינטליגנציה רגשית ועל איך היא משפיעה על קבלת החלטות (Goleman, 1995). למדתי על הקשר בין תחושות בטן להחלטות עסקיות (Bechara et al., 1997). כן, גם מדענים חוקרים את הנושא הזה!
אבל הכי חשוב, התחלתי להקשיב לעצמי. התחלתי לתרגל מיינדפולנס, כדי להרגיע את הרעשים החיצוניים ולאפשר לקול הפנימי שלי להישמע.
ואז זה קרה. תוך כדי מדיטציה, הבנתי מה בדיוק מפריע לי: הקהל יעד שלנו לא היה נכון. היינו מנסים למכור מוצר יוקרתי לאנשים שלא באמת היו צריכים אותו.
חזרתי למנכ"ל, הפעם עם נתונים יותר מוצקים – מחקר שוק קטן שעשיתי בעצמי, ניתוח של תגובות ברשתות חברתיות, תובנות משיחות עם לקוחות פוטנציאליים. הפעם הוא הקשיב.
יחד, עשינו שינוי כיוון קטן באסטרטגיה, התמקדנו בקהל יעד חדש, והתוצאות היו מדהימות. תוך חודש, המכירות עלו ב-30%, והחברה קיבלה הצעת רכישה שלא יכולנו לסרב לה.
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה?
שלא תמיד צריך להתעלם מהתחושות שלך. שלפעמים, האינטואיציה שלך יודעת משהו שהמוח שלך עוד לא קלט.
אבל זה לא אומר שצריך לזלזל בנתונים ובמחקרים. להיפך, צריך לשלב בין השניים. צריך להקשיב לקול הפנימי שלך, אבל גם לגבות אותו במידע רלוונטי.
זו לא קריאה לעשות הכל הפוך.
הטריק הוא למצוא את האיזון הנכון בין רציונליות לאינטואיציה. וזה משהו שלוקח זמן ותרגול.
אני עדיין לומדת להקשיב לאינטואיציה שלי, ועדיין טועה לפעמים. אבל היום, אני יודעת שהיא שם, מוכנה לעזור לי לקבל את ההחלטות הכי טובות בשבילי.
ואולי, גם בשבילך.
אילו תחושות בטן התעלמת מהן בעבר? ומה היה קורה אם היית מקשיבה להן?
מקורות:
Goleman, D. (1995). Emotional Intelligence*. Bantam Books.
Bechara, A., Damasio, A. R., Tranel, D., & Damasio, H. (1997). Deciding advantageously before knowing the advantageous strategy. Science, 275*(5304), 1293-1295.
