תמיד חשבתי שאני חסינה. בת 28, אוכלת בריא (יחסית), עושה ספורט (מתי שאפשר), בקיצור - שום דבר רציני לא יכול לקרות לי, נכון? טעות. ובגדול. לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש עייפות כרונית, כאבי ראש שלא עזבו, ומין תחושה כללית כזאת של "משהו לא בסדר". התעלמתי. מי לא עייף היום? אבל הגוף, כמו ילד קטן שמתעלמים ממנו, התחיל לצעוק חזק יותר. זה נגמר במיון, סחרחורות, ובדיקות דם שחשפו חוסר ויטמין D רציני ותת פעילות קלה של בלוטת התריס. שוק טוטאלי.
אז מה למדתי? שהגוף שלנו מדבר אלינו כל הזמן, רק שאנחנו לא תמיד יודעים להקשיב. אנחנו עסוקים, מוסחים, ומעדיפים לדחוף הכל הצידה. אבל האמת היא, שעם קצת תשומת לב, אפשר ממש "לנבא" מחלות עוד לפני שהן מגיעות. וזה לא קסם, זו מודעות עצמית.
במאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את המסע שלי - איך למדתי להקשיב לגוף שלי, אילו כלים אני משתמשת בהם כדי לזהות סימנים מוקדמים, ואיך זה שינה את הגישה שלי לבריאות בכלל. אני מבטיחה לכם – לא מדובר בעוד רשימת טיפים גנרית. מדובר בשיחה אמיתית, מלב אל לב, על איך לקחת אחריות על הבריאות שלכם, עוד לפני שהיא לוקחת אחריות עליכם.
הגוף כמפה: איך לפענח את הרמזים?
נתחיל מהבסיס: מה זה בכלל "הקשבה לגוף"? זה לא רק לדעת אם כואב לך הראש או לא. זה הרבה יותר עמוק מזה. זה לשים לב לדקויות, לשינויים הקטנים, למצבי הרוח, לאנרגיה, לאיכות השינה, לתיאבון - לכל דבר שיכול להעיד על כך שמשהו לא מאוזן.
אני אוהבת לחשוב על הגוף כמו מפה. לכל אחד מאיתנו יש את ה"מפה" האישית שלו, שמורכבת מההיסטוריה הרפואית שלנו, מהגנטיקה שלנו, מהסגנון חיים שלנו, ומהרגשות שלנו. כשאנחנו לומדים לקרוא את המפה הזאת, אנחנו יכולים לזהות את ה"סימונים" שמצביעים על בעיות פוטנציאליות.
למשל, אצלי גיליתי שחוסר ויטמין D מתבטא קודם כל בירידה חדה במצב הרוח, ורק אחר כך בכאבי שרירים. למישהו אחר זה יכול להתבטא בתחושת נימול בידיים. העניין הוא להיות קשובים לתגובות הייחודיות של הגוף שלנו.
אבל איך עושים את זה בפועל? הנה כמה כלים שעזרו לי:
- יומן בריאות: כן, אני יודעת, זה נשמע קצת משעמם. אבל תאמינו לי, זה עובד. כל יום, במשך כמה דקות, תרשמו איך אתם מרגישים - פיזית ורגשית. מה אכלתם, כמה ישנתם, מה עשיתם, מה חשבתם. אחרי כמה שבועות, תתחילו לראות דפוסים. למשל, שאחרי אכילת גלוטן אתם מרגישים נפוחים, או שאחרי אימון אינטנסיבי אתם מתקשים להירדם. (מקור: מחקר שפורסם ב-Journal of the American Medical Association מצא שניהול יומן בריאות משפר את המודעות העצמית ואת היכולת לזהות סימנים מוקדמים למחלות).
- אפליקציות מעקב: יש היום אפליקציות נהדרות שיכולות לעזור לכם לעקוב אחרי השינה, המחזור החודשי, התזונה, הפעילות הגופנית, ואפילו מצב הרוח. אני משתמשת ב-Clue למעקב אחרי המחזור, וזה עזר לי להבין את הקשר בין ההורמונים למצב הרוח שלי, ולתכנן את הפעילויות שלי בהתאם.
- מדיטציה ומיינדפולנס: זה אולי נשמע קצת "ניו אייג'", אבל האמת היא שהתרגול הזה עוזר לנו להתחבר לגוף שלנו ברמה עמוקה יותר. כשאנחנו יושבים בשקט ומתרכזים בנשימה, אנחנו יכולים לשים לב לתחושות פיזיות ורגשיות שאולי פספסנו קודם לכן. (מקור: מחקר של אוניברסיטת הרווארד מצא שמדיטציה משפרת את היכולת שלנו להקשיב לגוף ולזהות סימני מצוקה מוקדמים).
הקשר הנסתר בין המוח לגוף (ומה אפשר ללמוד מהאפוקונדריה בריאה)
אחת התובנות הכי גדולות שלי הייתה להבין את הקשר ההדוק בין המוח לגוף. הרבה פעמים, אנחנו חושבים שהגוף הוא איזה מכונה שמגיבה רק לגירויים פיזיים, אבל זה ממש לא נכון. הלחץ הנפשי שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו - כל אלה משפיעים באופן ישיר על התפקוד הפיזי שלנו.
אני זוכרת תקופה שהייתי לחוצה מאוד בעבודה, והתחלתי לסבול מכאבי בטן כרוניים. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות, והכל יצא תקין. רק אחרי שהתחלתי לעבוד עם פסיכולוג, הבנתי שהכאבים האלה היו ביטוי פיזי לחרדה שלי. ברגע שלמדתי לנהל את הלחץ, הכאבים נעלמו.
יש כאלה שיקראו לזה "פסיכוסומטי", אבל אני מעדיפה לקרוא לזה "תקשורת בין הגוף למוח". הגוף שלנו מנסה לספר לנו משהו, והמוח הוא המתרגם. ואם אנחנו לא מקשיבים למוח, הגוף יתחיל לצעוק.
עכשיו, אני יודעת שזה יכול להישמע קצת מפחיד. "אז מה, כל כאב ראש הוא סימן למחלה רצינית?" לא בהכרח. אבל אני חושבת שקצת "היפוכונדריה בריאה" יכולה להיות דווקא מועילה. מה זה אומר? זה אומר להיות מודעים לגוף שלנו, לא להתעלם מתחושות לא נעימות, ולבדוק את הדברים כשצריך. אבל לא להפוך את זה לאובססיה.
אגב, כשקראתי מחקר על הקשר בין בדידות למחלות לב, הבנתי עד כמה חשוב לשים לב גם לקשרים החברתיים שלנו. אנחנו יצורים חברתיים, והבידוד החברתי פוגע בבריאות שלנו לא פחות מתזונה לא נכונה.
הפתעה! השיטה הסודית שאף רופא לא יספר לכם עליה
אוקיי, עכשיו החלק המעניין. אחרי שדיברנו על הקשבה לגוף ועל הקשר בין המוח לגוף, אני רוצה לגלות לכם את ה"שיטה הסודית" שאף רופא לא יספר לכם עליה (סתם, בצחוק. אבל ברצינות, זה חשוב).
השיטה היא פשוטה: אמון בעצמך. כן, כן, אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאתי. אבל תחשבו על זה: אתם מכירים את הגוף שלכם הכי טוב. אתם יודעים מה נורמלי בשבילכם, ומה לא. אתם יודעים מתי משהו מרגיש "לא בסדר". אז למה שלא תקשיבו לעצמכם?
אני לא אומרת שצריך להתעלם מהעצות של הרופאים, חלילה. אבל אני כן אומרת שצריך להיות אקטיביים בתהליך הריפוי. לשאול שאלות, לחקור, לחפש חוות דעת נוספות, ולא לקבל הכל כמובן מאליו.
לפני כמה שנים, סבלתי מכאבי גב תחתון שהקרינו לרגל. הלכתי לכמה רופאים, וכולם אמרו לי שזה כנראה פריצת דיסק, ושאני צריכה לעשות ניתוח. אבל משהו לא הסתדר לי. הרגשתי שהכאב הוא לא "מכני", אלא יותר "עצבי". אז התחלתי לחקור בעצמי, וגיליתי שיש מצב שזה בכלל תסמונת שנקראת "תסמונת פיריפורמיס". התחלתי לעשות תרגילים ספציפיים, והכאב נעלם לחלוטין. חסכתי לעצמי ניתוח מיותר.
אני מודה, זה לא תמיד עובד. היו לי גם טעויות. פעם התעלמתי משיעול טורדני כי חשבתי שזה סתם אלרגיה, וזה התפתח לדלקת ריאות רצינית. אבל מה שלמדתי זה שלטעות זה חלק מהתהליך. העיקר זה להמשיך ללמוד, להמשיך לחקור, ולהמשיך להאמין בעצמך.
אז מה הלאה? המסע רק התחיל
אז הגענו לסוף. ואם ציפיתם שאני אסכם את הכל בשלוש נקודות פשוטות, אז מצטערת לאכזב אתכם. המסע הזה, של הקשבה לגוף, הוא מסע אינסופי. אין לו סוף.
אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מופתעת מהגוף שלי כל פעם מחדש. אבל מה שבטוח זה שלמדתי להעריך את החכמה העמוקה שיש בו. למדתי להקשיב לו, לדבר איתו, ולתת לו את מה שהוא צריך. ובתמורה, הוא נותן לי את המתנה הכי גדולה שיש: בריאות.
מה איתכם? אילו סימנים הגוף שלכם שולח לכם עכשיו? מה אתם הולכים לעשות עם זה? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות.
