האמת? תמיד חשדתי. מגיל צעיר הייתי הילדה הזאת שמתחילה עשרה דברים בו זמנית, אף פעם לא מסיימת אף אחד מהם, אבל מתלהבת מכל דבר חדש כאילו גילתה את אמריקה. "פוטנציאל לא ממומש" זה היה הביטוי הכי נפוץ בשיחות הורים-מורים שלי. אחר כך הגיעו הלימודים, העבודה, החיים – והתחושה הזו רק הלכה והתעצמה. כאוס מוחלט.
חשבתי שזה פשוט אופי. שזה אני. הייתי בטוחה שאני פשוט צריכה "להתאמץ יותר", "להיות יותר מאורגנת". ניסיתי הכל: יומנים, אפליקציות, שיטות ניהול זמן. כלום לא עבד. תמיד נשארתי עם הרגשה של כישלון, של מישהי שמפספסת משהו, שלא מממשת את הפוטנציאל שלה.
ואז, לפני כמה שנים, חברה טובה אובחנה עם הפרעת קשב. בזמן שהיא סיפרה לי על הסימפטומים שלה, משהו נדלק לי בראש. "וואו, זה נשמע כמוני!" אמרתי לה בהלם.
יצאתי למסע מחקר קטן (או גדול, תלוי איך מסתכלים על זה. כן, אני קצת אובססיבית לפעמים). קראתי מאמרים, צפיתי בהרצאות, התייעצתי עם מומחים. ככל שלמדתי יותר, כך הבנתי יותר.
הפכתי מחולמת כפייתית למגשימה סדרתית? לא ממש. אבל משהו השתנה.
הבנתי שהבעיה היא לא בי. הבעיה היא בשיטה. ניסיתי להתאים את עצמי לעולם שמעוצב עבור מוחות "טיפוסיים", במקום לעצב את העולם סביבי כך שיעבוד בשבילי.
אז מה עשיתי? הנה כמה תובנות, מהניסיון האישי שלי ומהידע שאספתי בדרך:
הכירו את המוח שלכם: הפרעת קשב היא לא "הפרעה". היא אופן* שונה שבו המוח עובד. הבנה של האופן הזה יכולה לעשות את כל ההבדל. קחו לדוגמה את המאמר המרתק הזה מכתב העת "Attention Deficit and Hyperactivity Disorders" שמסביר בדיוק את זה [הוסיפי כאן קישור למאמר רלוונטי]. זה לא תירוץ, זו נקודת התחלה.
- הפסיקו להילחם בעצמכם: במקום לנסות להיות מישהו שאתם לא, נסו למצוא דרכים לרתום את היתרונות שלכם. היפראקטיביות? השתמשו בה כדי לקום ולנוע בזמן העבודה. מוסחות? הקיפו את עצמכם בסביבה מעוררת השראה.
- מצאו את השיטה שלכם: מה שעובד עבור מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד עבור מישהו אחר. ניסיתי את שיטת פומודורו, את מטריצת אייזנהאואר – שום דבר לא החזיק מעמד יותר משבוע. בסוף גיליתי שהשיטה הכי טובה בשבילי היא פשוט לרשום הכל, בכל מקום. פתקים דביקים, פתקים דיגיטליים, מחברות. העיקר שהרעיונות יהיו בחוץ, לא תקועים לי בראש.
- אל תפחדו לבקש עזרה: זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי. לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, זה סימן לחכמה. בין אם זה טיפול, קבוצת תמיכה, או פשוט חבר/ה שמבינ/ה – אל תהססו לפנות לעזרה. אני אישית נעזרתי מאוד בספרה של ד"ר האלוול "Driven to Distraction" [הוסיפי קישור לספר רלוונטי] שהכניס לי סדר בבלאגן.
- קחו את הזמן: שינוי לא קורה בן לילה. זה תהליך, לפעמים מתיש, אבל תמיד שווה את זה. היו סבלניים כלפי עצמכם, ותחגגו כל ניצחון קטן.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מדבר עליו: איך כל זה משפיע על מערכות יחסים? אני תמיד הייתי "הטיפוס הלא מאורגן", והסביבה שלי התרגלה לזה. אבל כשהתחלתי ליישם את השיטות החדשות שלי, זה יצר מתחים. פתאום ציפו ממני לדברים אחרים. פתאום הייתי צריכה להסביר למה אני צריכה לקום כל חצי שעה מהמחשב. זה היה קשה, אבל בסופו של דבר זה רק חיזק את הקשרים שלי. כי למדתי לתקשר את הצרכים שלי בצורה ברורה, והסביבה שלי למדה לקבל אותי כמו שאני.
הנה תובנה מפתיעה: הפרעת קשב יכולה להיות גם מתנה.
כן, קראתם נכון. הקושי להתרכז, הנטייה להסחות דעת, החיפוש הבלתי פוסק אחר גירויים חדשים – כל אלה יכולים להוביל ליצירתיות, גמישות מחשבתית ויכולת לפתור בעיות בצורה לא שגרתית. אני יודעת, זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל זה נכון. ראו מה כתבה ד"ר נד הלואול בספרו "ADHD 2.0" [הוסיפי קישור לספר רלוונטי] - הוא טוען שהפרעת קשב היא למעשה "מצב קצה" של היצירתיות האנושית.
אני לא אומרת שהכל מושלם עכשיו. עדיין יש לי ימים שבהם אני מרגישה שאני טובעת בים של משימות. עדיין קשה לי להתמיד בדברים לאורך זמן. אבל היום אני יודעת למה זה קורה, ויש לי כלים להתמודד עם זה.
אז מה הלאה? אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין עושה טעויות. אבל אני כבר לא מפחדת. אני יודעת שאני לא לבד, ויש לי מה להציע לעולם. והכי חשוב: למדתי לאהוב את עצמי, עם כל המוזרויות והחולשות שלי.
אז מה איתכן? האם גם אתן מרגישות לפעמים שהמוח שלכן עובד קצת אחרת? אילו שיטות עובדות הכי טוב בשבילכן? שתפו אותי בתגובות – אני תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים.
