האמת? פעם הייתי בטוחה שכל מה שלא מגיע בקופסה עם מרשם רופא הוא קצת...נו, איך לומר? בזבוז זמן. תמימה שכמותי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת התעמקתי בעולם צמחי המרפא. זה לא היה מתוך איזו אמונה נסערת, אלא יותר מסוג של נואשות. סבלתי מחרדות תקופה ארוכה, וכל הכדורים שקיבלתי רק טשטשו אותי. הרגשתי כמו צמח בעצמי, בלי יכולת אמיתית לתפקד.
יום אחד, חברה טובה, נטע, שאני חייבת לה תודה ענקית, אמרה לי: "נעמה, ניסית פעם משהו טבעי? אולי לבנדר? קמומיל?". צחקתי עליה. "בטח, כאילו זה יעזור לי עם התקף חרדה!". אבל משהו בדאגה האמיתית שלה נגע בי. החלטתי לנסות.
קניתי שמן אתרי לבנדר, התחלתי לטפטף כמה טיפות על הכרית בלילה. לא ציפיתי לנסים, אבל... זה עזר. לא מיד, ולא באופן מוחלט, אבל משהו השתנה. התחלתי לישון קצת יותר טוב, קצת יותר רגוע. זה היה כמו ניצוץ קטן של תקווה.
זה מה שנקרא "אפקט פלסבו"? אולי. אבל זה גם גרם לי להתחיל לחקור. והמחקר הזה הוביל אותי לשיחה שלא אשכח עם קרדיולוג מבריק, ד"ר לוי.
ד"ר לוי הוא ידיד של המשפחה. תמיד הערכתי אותו על הידע העצום שלו ועל הגישה הרצינית שלו לרפואה. ידעתי שהוא לא בדיוק טיפוס של "צמחי מרפא". אבל יום אחד, בשיחה אקראית, העזתי לשאול אותו מה באמת מפחיד רופאים בצמחי מרפא.
הוא הסתכל עליי במבט מעט מופתע. "נעמה," הוא אמר, "זה לא שאנחנו מפחדים. אנחנו פשוט... מודאגים."
מודאגים? ממה?
הוא הסביר לי שהחשש העיקרי הוא חוסר הוודאות. "בתרופות קונבנציונליות," הוא אמר, "אנחנו יודעים בדיוק מה המרכיב הפעיל, באיזה מינון, ואיך הוא אמור להשפיע. אנחנו עושים מחקרים קליניים, אנחנו בודקים את התופעות לוואי."
"צמחי מרפא," הוא המשיך, "הם עולם אחר. ריכוז החומרים הפעילים יכול להשתנות בהתאם לעונה, לאזור הגידול, לאופן העיבוד. איך אפשר לתת המלצה מדויקת? איך אפשר לדעת מה יקרה אם זה יגיב עם תרופות אחרות שהמטופל לוקח?"
הוא צודק. כמובן שהוא צודק.
אבל אז הוא אמר משהו שהדהים אותי: "אבל נעמה, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שיש צמחים שיש להם השפעה אמיתית. אני רואה את זה במטופלים שלי. אני פשוט חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים ומודעים."
זהו, זה המשפט הזה. זהירות ומודעות. זה המפתח.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (מקור: הספרות המקצועית של ארגון הבריאות העולמי בנושא רפואה מסורתית) על השימוש בג'ינסנג לשיפור תפקוד קוגניטיבי. המחקר הראה תוצאות מבטיחות, אבל גם הדגיש את הצורך במינון מדויק ובמעקב רפואי. זה לא כמו לקחת סוכריה. זה חומר פעיל. חזק.
אבל זה גם מעורר שאלות נוקבות. האם אנחנו באמת יכולים להתעלם מהידע העתיק של רפואת הצמחים רק בגלל שהוא לא מתאים למודל הרפואי המערבי? האם אנחנו לא מאבדים משהו חשוב כשאנחנו מתמקדים רק ב"מרכיב הפעיל" הבודד, ולא בסינרגיה המורכבת של כל הצמח?
אני לא יודעת את התשובות. אני עדיין לומדת. אני יודעת רק דבר אחד: אני כבר לא פוסלת שום דבר על הסף. אני מקשיבה לגוף שלי, אני חוקרת, אני מתייעצת עם אנשי מקצוע.
למשל, למדתי שיש צמחים מסוימים, כמו סנט ג'ון וורט (St. John's Wort), שיכולים להפריע לפעילות של תרופות מרשם רבות, כולל תרופות לדיכאון ולבעיות לב (מקור: Mayo Clinic). זה משהו שחייבים לדעת!
היו לי גם כישלונות. ניסיתי פעם להכין תערובת צמחים לשינה, וזה פשוט לא עבד. זה היה טעים, אבל לא גרם לי להירדם יותר מהר. זה בסדר. לא כל ניסוי מצליח.
אבל מה השיחה הזו עם ד"ר לוי לימדה אותי?
אולי הדבר הכי חשוב הוא לשאול שאלות קשות. לשאול את הרופא, לשאול את המטפל בצמחי מרפא, אבל הכי חשוב - לשאול את עצמי. מה אני באמת מרגישה? מה עובד לי? מה לא?
אני לא חושבת שיש כאן איזו אמת אחת גדולה. אני חושבת שכל אחת צריכה למצוא את הדרך שלה, את השילוב הנכון בשבילה. זה מסע אישי, מסע של גילוי עצמי.
ויש משהו מאוד משחרר בלדעת שאני לא חייבת לבחור בין רפואה קונבנציונלית לצמחי מרפא. אני יכולה לקחת את הטוב משני העולמות.
אבל השאלה האמיתית שמטרידה אותי עכשיו היא אחרת: איך אנחנו יכולים לגשר על הפער בין הרופאים שמפחדים מצמחי מרפא לבין המטופלים שמחפשים פתרונות טבעיים? איך אנחנו יכולים ליצור דיאלוג פתוח וכנה, דיאלוג שמבוסס על כבוד הדדי ועל רצון אמיתי לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר?
מה אתן חושבות? שתפו אותי, אני באמת רוצה לשמוע.
