אלוורה. הצמח הזה, שרבים מהללים את סגולותיו, תמיד גרם לי לתסכול. ניסיתי לגדל אותו, באמת שניסיתי. אבל האלוורה שלי, איכשהו, תמיד סירבה לשתף פעולה. היא נבלה, הצהיבה, ובאופן כללי נראתה כאילו היא מנהלת איתי מלחמה אישית.
האמת? התייאשתי. חשבתי שאולי זה לא בשבילי. שאני פשוט לא "אמא" טובה לצמחים, בטח לא לכאלה שמצופים להיות קלים לגידול.
אבל אז, סבתא שלי, סבתא רחל, נכנסה לתמונה. סבתא רחל, מרוקאית גאה עם זיכרון מפואר וחוכמת חיים עצומה, שמעה על האלוורה ה"בעייתית" שלי. חייכתי לעצמי, בטח יהיו לה שיטות לטיפול בעור הפנים, אבל שתצליח להציל את הצמח?
"בואי, נעמה," היא אמרה לי במבטא המתנגן שלה, "אני אראה לך מה עושים עם אלוורה עקשנית."
האמת, הייתי סקפטית. מה כבר היא יכולה לחדש לי? חיפשתי באינטרנט, קראתי מאמרים, ניסיתי הכל. אבל סבתא רחל? היא לא הסתמכה על מאמרים. היא הסתמכה על ניסיון, על ידע שעבר מדור לדור, ידע שנטוע עמוק באדמה המרוקאית.
והנה התובנה המפתיעה: סבתא רחל לא התעסקה בכלל עם הטיפול באלוורה מבחוץ. היא התמקדה במה שאני יכולה לעשות עם העלים שלה!
"את יודעת מה עושים עם הג'ל הזה?" היא שאלה אותי, כשחתכה עלה עבה של אלוורה. "לא רק מורחים על העור!"
ואז היא גילתה לי את הסוד שלה: מיץ אלוורה תוצרת בית, לטיפול בבעיות עיכול. כן, שמעתם נכון. לא קרם, לא משחה, אלא מיץ.
האמת? הייתי המומה. כל מה שידעתי על אלוורה הסתכם בשימושים קוסמטיים. מעולם לא חשבתי שאפשר בכלל לשתות את זה.
אבל סבתא רחל, היא ידעה. היא הסבירה לי שאלוורה מכילה אנזימים המסייעים לעיכול, ומרכיבים אנטי-דלקתיים שיכולים להרגיע את מערכת העיכול. (מחקרים מראים שאלוורה יכולה לסייע בהקלה על תסמינים של תסמונת המעי הרגיז, כפי שמציין מאמר שפורסם ב-Journal of Alternative and Complementary Medicine).
הכנתי את המיץ לפי ההוראות שלה: ערבבתי את הג'ל של האלוורה עם מים ולימון, כדי לשפר את הטעם. ואז, בזהירות, לקחתי לגימה.
זה לא היה טעים כמו מיץ תפוזים, בלשון המעטה. אבל גם לא נורא כמו שחששתי. יותר מזה, שמתי לב שמשהו קורה. אחרי כמה ימים של שתיית המיץ, הבטן שלי הרגישה רגועה יותר. הנפיחות פחתה, והעיכול שלי השתפר פלאים.
זה היה מדהים. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות כושלים לגדל את האלוורה, גיליתי את הכוח האמיתי שלה, דווקא דרך שימוש פנימי, דרך סבתא מרוקאית אחת וידע מסורתי.
אבל רגע, מה עם הצמח עצמו? האם סבתא רחל שכחה ממנו? ממש לא. היא הסבירה לי שצמח אלוורה בריא מתחיל בשורשים בריאים. היא לימדה אותי איך להכין תערובת אדמה מתאימה, איך להשקות נכון, ואיפה הכי טוב למקם את הצמח בבית. (על פי המכון הלאומי לבריאות, אלוורה זקוקה לאדמה מנוקזת היטב וחשיפה לאור שמש עקיף).
ואולי זה לא קשור, אבל אחרי שהתחלתי להשתמש בעלים של האלוורה למיץ, הצמח שלי התחיל לפרוח. הוא הפך לירוק יותר, חזק יותר, ובעיקר - שמח יותר. כאילו הוא אומר לי: "תודה שסוף סוף הבנת אותי."
אבל זה לא הסוף.
למדתי שאלוורה היא כמו מערכת יחסים. צריך להשקיע, להקשיב, ולהבין את הצרכים הייחודיים שלה. וגם, שאולי הפתרון לבעיה שלנו נמצא דווקא במקום הכי פחות צפוי.
אז בפעם הבאה שאתם רואים צמח אלוורה עקשן, אל תוותרו עליו. תזכרו את הסיפור שלי ואת החוכמה של סבתא רחל. אולי, בדיוק כמוני, תגלו את הכוח המפתיע של הצמח הזה, ואת הכוח הטמון בחוכמתם של הסבתות שלנו.
ומה הכי חשוב? להקשיב.
הרי לרוב אנחנו שומעים רק מה שאנחנו רוצים לשמוע.
