אלוורה. שתיל קטן וירוק, שהפך לסמל לעקשנות שלי. תקופה ארוכה ניסיתי לגדל אותו, ולא הצלחתי להבין למה הוא פשוט לא פורח. או יותר נכון, למה הוא לא שורד. קניתי, השקעתי, קראתי מדריכים באינטרנט – כלום לא עזר. האלוורה שלי נראתה כמו חיילת פצועה אחרי קרב קשה.
ואז, בביקור אצל סבתא שושנה, המרוקאית שלי, היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה, שגורם לך להרגיש כאילו היא יודעת הכל. "נעמה, מה את עושה עם האלוורה?" היא שאלה בפשטות, כאילו מדובר במשהו מובן מאליו.
הסברתי לה את כל הניסיונות שלי, את ההשקעה, את התסכול. היא הקשיבה בסבלנות, ואז אמרה משפט אחד ששינה הכל: "אלוורה צריכה אהבה, לא רק מים ואדמה."
אני חייבת להודות, הייתי סקפטית. אהבה? מה זה בכלל קשור לצמח? אבל סבתא שושנה, עם הניסיון שלה בחיים ובצמחים, גרמה לי להקשיב. היא סיפרה לי איך היא מדברת עם הצמחים שלה, איך היא שרה להם שירים, איך היא מרגישה את האנרגיה שלהם.
יכול להיות שזה נשמע לכם מוזר, אבל החלטתי לנסות. מה כבר יכול להיות?
התחלתי לדבר עם האלוורה שלי. לא סתם לדבר, אלא להקדיש לה מחשבה, להרגיש את הצורך שלה, לשבח אותה על העלים הירוקים שלה (גם אם הם היו קצת חומים בקצוות).
ואז קרה משהו מדהים. האלוורה התחילה להשתפר. העלים התחילו להיות ירוקים יותר, חזקים יותר, ובסופו של דבר – היא אפילו פרחה!
אני יודעת, אני יודעת. זה נשמע כמו סיפור מהאגדות. אבל זו האמת שלי. וזה גרם לי לחשוב על משהו הרבה יותר גדול.
האם ידעתם שאלוורה מכילה מעל 75 חומרים מזינים, כולל ויטמינים, מינרלים, אנזימים וחומצות אמינו? (מקור: National Center for Complementary and Integrative Health). אבל האם רק החומרים המזינים אחראים לפלא שלה?
אולי סבתא שושנה צדקה. אולי הצמחים, כמונו, זקוקים ליותר מסתם תנאים פיזיים טובים כדי לשגשג. אולי הם זקוקים לתשומת לב, לאהבה, לקשר.
זה הוביל אותי לחקור יותר על השפעת התודעה והכוונה על צמחים. גיליתי מחקרים מרתקים, כמו המחקר של ד"ר מסארו אמוטו על קריסטלי מים, שמראים איך מחשבות ורגשות יכולים להשפיע על המבנה הפיזי של מים (אם כי מחקר זה שנוי במחלוקת בקהילה המדעית). גם אם המחקר הזה לא הוכח באופן חד משמעי, הוא גרם לי לחשוב.
האם אנחנו באמת יודעים הכל על הקשר בין האדם לטבע?
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא טוענת שאהבה יכולה להציל צמח חולה לחלוטין. אם האלוורה שלך מוזנחת ולא מקבלת מספיק אור או מים, אהבה לא תעזור. אבל אני כן חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על הצמחים שלנו בצורה הוליסטית יותר, לא רק כעל אוסף של צרכים פיזיים.
אז מה הסוד של סבתא שושנה? אני חושבת שזה שילוב של ידע מסורתי, אינטואיציה, והרבה אהבה. היא לא רק יודעת איך לטפל בצמחים, היא גם יודעת איך להתחבר אליהם. והיא לימדה אותי שגם אני יכולה.
אבל רגע, הסיפור לא נגמר כאן.
כשחקרתי את הנושא, נתקלתי בשימוש מפתיע נוסף לאלוורה, אותו סבתא שושנה שמרה בסוד: טיפול בכוויות שמש. כן, כן, אתם שומעים נכון. היא הייתה מורחת ג'ל אלוורה טרי על העור אחרי יום בשמש, ולא רק בגלל התכונות המרגיעות המוכרות של האלוורה.
"נעמה," היא אמרה, "אלוורה סופחת את החום מהגוף, היא כמו חיבוק קר לעור."
האמת? בהתחלה הייתי סקפטית. ניסיתי בעבר קרמים קנויים אחרי כוויות שמש, והם עבדו בסדר, אבל שום דבר לא גרם לי לתחושת הקלה המיידית שהרגשתי כשסבתא שושנה מרחה עליי אלוורה טריה מהצמח שלה.
מה שגיליתי הוא שלאלוורה יש תכונות אנטי-דלקתיות עוצמתיות (מקור: Mayo Clinic), ויחד עם האפקט המקרר, זה פשוט עבד פלאים!
אבל כאן מגיעה התובנה האמיתית: סבתא שושנה לא רק מרחה את האלוורה, היא גם דיברה אליה, ביקשה ממנה "לרפא" את העור, להרגיע את הכאב. זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל אני מאמינה שהאמונה שלה, הכוונה שלה, הוסיפה עוד מימד לריפוי.
האם אנחנו מזלזלים בכוח של הכוונה שלנו?
אז בפעם הבאה שאתם מסתכלים על צמח האלוורה שלכם, תזכרו את הסיפור שלי. תזכרו שצמחים, כמונו, זקוקים ליותר מסתם מים ואור שמש. הם זקוקים לאהבה, לתשומת לב, לקשר. ותזכרו את סבתא שושנה, שלימדה אותי שלפעמים, הסודות הכי גדולים נמצאים במקומות הכי פשוטים.
אני עדיין לא יודעת הכל על אלוורה, ועדיין יש לי הרבה מה ללמוד על הקשר בין האדם לטבע. אבל אני כן יודעת דבר אחד: האלוורה העקשנית שלי לימדה אותי שיעור חשוב על סבלנות, על אהבה, ועל הכוח של סבתא מרוקאית אחת.
אז מה הסיפור שלכם עם אלוורה? האם גם אתם גיליתם דברים מפתיעים עליה? אני סקרנית לשמוע!
